טור: שוק הנחושת משלם את המחיר לשכחת גידור הטאקו שלו

שוק הנחושת קיבל את התעריף נכון אך המוצרים לא בסדר.

הכרזתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ "להתייחס להשפעות של יבוא נחושת על הביטחון הלאומי של אמריקה" לא הייתה מה שציפו הסוחרים.

יהיו 50% מכסים על יבוא נחושת החל מיום שישי, אך רק על מוצרים מיוצרים למחצה כמו חוט וצינור. נחושת מזוקקת אינה נכללת, לפחות עד ינואר 2027, אז ניתן לשלב תעריף אם מוצדק.

סחר התעריפים, שהגדיר את שוק הנחושת מאז פברואר, התפוצץ. החוזה האמריקני של CME צנח ביותר מ- 20% בחדשות, מחק את הפרמיה הגבוהה הקודמת במחיר של לונדון מתכת (LME).

ארצות הברית עמוסה כעת במתכת שהיא לא צריכה לאחר שסוחרים העבירו טונטינג עצום דרך פער הארביטראז 'המפהק.

שוק הנחושת שכח את הנטייה של טראמפ לגבות את איומי התעריף הקיצוניים ביותר שלו. יש לו, ללוות מם משקיע נוכחי, פשוט היה טאקו, שעומד על טראמפ תמיד תרנגולות.

מוצרי נחושת ממוקדים

התעריפים על מוצרי נחושת מוגמרים למחצה מכסים בין 400,000 ל 500,000 טונות של יבוא ארה"ב שנתי.

אמריקה מייבאת משמעותית יותר נחושת כמתכת מעודנת. היבוא בשנה שעברה היה קצת יותר מ 900,000 טון.

קנדה היא הספקית היחידה הגדולה ביותר של מוצרי נחושת לארה"ב, אך בסיס הספקים מגוון מאוד. ייבוא צינורות נחושת בשנה שעברה, למשל, הגיע מ -32 מדינות שונות.

התעריפים יורחבו גם במורד שרשרת המוצרים למוצרים נגזרים עתירי נחושת כמו כבלים, מחברים ורכיבים חשמליים, ככל הנראה משקיעים יותר מדינות ספקיות.

קיר התעריף החדש צריך להיות דחיפה למעבדים ביתיים, אך רק אם יש להם יכולת לכסות את הטווח והאיכות של מה שמייבא כיום.

מספר הפטורים הספציפיים למוצר שניתנו בחודשים הקרובים יספק תשובה.

מלחמות גרוטאות מתחממות

קיר התעריף על מוצרים יושלם על ידי הגבלות על היצוא של ריכוזים מכורים בארה"ב ונחושת למחזור.

רבע מ"חומרי קלט נחושת "המיוצרים מקומיים יידרשו להימכר בארצות הברית משנת 2027. שיעור זה יעלה ל -30% בשנת 2028 ו -40% בשנת 2029.

זה עשוי להזדקק ליותר קיבולת ממה שקיים בשלושת המריחים המקומיים הנוכחיים, אפילו בהנחה שגרופו מקסיקו מפעיל מחדש את מפעל היידן סרק באריזונה.

"גרוטאות נחושת באיכות גבוהה" יהיה כפוף גם לדרישת מכירות מקומית מינימלית של 25% כדי לעורר מיחזור מקומי.

לא ברור אילו סוגים של גרוטאות מתאימות או כיצד אמצעי כזה יעבוד בפועל, אך המהלך מסמן הסלמה במלחמות הגרוטאות המעורערות.

האיחוד האירופי שוקל גם מכסות יצוא על נחושת למחזור כדי להפסיק את מה שהוא מכנה "דליפת גרוטאות".

היעד העיקרי הוא סין, שהיא הקונה הגדול בעולם של חומר גלם משני.

המדינה ייבאה 2.25 מיליון טונות של גרוטאות נחושת בשנת 2024, הסכום השנתי הגבוה ביותר מאז 2018, השנה שלפני שהרשויות הידקו את מפרטי הטוהר על חומר מיובא.

היבוא כבר האט השנה בזכות ירידה של 42% במשלוחים מארצות הברית בגלל פרמיית המחיר הגבוהה של CME.

לאומיות המשאבים ההולכת וגוברת בשוק הגרוטאות העולמי מבטיחה שינויים מבניים עמוקים בזרימת החומרים הניתנים למחזור.

האם נוכל להחזיר את הנחושת שלנו עכשיו?

אבל לא עבור נחושת מעודנת, וזה מה שכולם ציפו.

בתי סחר גדולים שלחו יותר מחצי מיליון טונות נחושת לארצות הברית לסחר מיותר כעת, גם אם זה היה בוננזה עבור המעורבים.

מחסני CME מחזיקים כיום 232,195 טון נחושת, שהוא הטונוס הגבוה ביותר מאז 2004. מתכת עדיין מגיעה מדי יום בזכות המקף ברגע האחרון כדי לנצח את מה שהסוחרים חשבו שהוא המועד האחרון ל -1 באוגוסט.

שרשרת האספקה בשאר העולם עדיין מפצה על אפקט היניקה העצום שנוצר על ידי הסיכוי לתעריפים.

סין ייצאה כמעט 260,000 טון נחושת מעודנת בין מרץ ליוני, לעומת 78,000 טון בתקופה של ארבעה חודשים קודם.

חלקו הועבר כנגד סחיטה קצרה בשוק לונדון שנוצר על ידי ה- RAID על מניות LME עבור מותגי נחושת הניתנים לארה"ב.

חלקו היה מתכת לא סינית שהופשטה ממחסנים מלוכדים ונשלחה ישירות לארצות הברית.

תזרימי הייצוא הגולשים של סין התדלוקו במניות חילופי העתיד של שנחאי, אשר ירדו ל 73,423 טון, הרמה הנמוכה ביותר מאז דצמבר.

בעוד שסחר בתעריפי העתיד קרס בן לילה, שרשרת האספקה הפיזית תיקח זמן רב יותר להתאמה מחדש.

אנליסטים כבר מפעילים את המספרים כדי לאמוד בין אם זה הגיוני שהנחושת יפנה את הזרימה חזרה מארצות הברית.

באותה תקופה בשנה הבאה?

האם זה לסחר בתעריפי הנחושת?

ככל הנראה לא, בהתחשב בהתייחסות מפורשת לאפשרות של תעריף שלב על יבוא של נחושת מעודנת, החל מ- 15% בשנת 2027 ועולה ל -30% בשנת 2028.

זה יהיה תלוי בעדכון על מצב השוק המקומי על ידי שר המסחר האוורד לוטניק המתוכנן לסוף יוני בשנה הבאה.

זה גם תלוי, כמובן, בשאלה אם טראמפ משנה את דעתו שוב לפני כן.

אתה אף פעם לא יודע עם איש התעריף.

(הדעות המובעות כאן הן של המחבר, אנדי בית, בעל טור לרויטרס.)

(עריכה של איליין הרדקאסל)