טור: מינרלים קריטיים הוא מונח חסר משמעות, זקוק להגדרה ואסטרטגיה חדשה

המונח מינרלים קריטיים הפך להיות כה נרחב עד שהוא איבד למעשה את משמעותו, מכיוון שהוא יכול להיות מיושם כמעט על כל מתכת שמכרה.

מה שצריך הוא הגדרה חדשה שמבדילה בין מה שחיוני באמת למדינה, לבין מה שזה רק משהו בעל חשיבות.

היה ברור גם בכנס הכרייה של Indaba 2025 בשבוע שעבר בקייפטאון, שמה שביקורתי למדינה אחת אינו בהכרח חשוב מאוד למשנהו.

אז מהי הגדרה טובה יותר של מינרל ביקורתי?

במילים פשוטות, זה מינרל שאין לך ודואג שלא תוכל להגיע בעתיד.

המשמעות היא שמינרל קריטי הוא כזה שאתה צריך, אבל אין לך עתודות ביתיות, לבני בריתך החזקים אין גם פיקדונות מספיקים ואינך שולט מספיק בשרשרת האספקה ​​כדי להבטיח שתקבל את מה שאתה צריך מתי אתה צריך את זה.

מינרל במצב זה נבדל ממה שאנליסטים של סחורות מתייחסים אליו כמינרל ליבה, שהוא כזה שאתה צריך, אך אתה בטוח למדי שתוכל למקור עכשיו ובעתיד.

מדוע הבחנה זו חשובה?

מנקודת מבט מערבית, מינרל ליבה הוא כזה שאתה ברובו יכול להשאיר לכוחות שוק לספק, תוך הסתמכות על חברות כרייה פרטיות כדי לחקור, לפתח ולייצר בתנאים מסחריים.

עם זאת, סביר להניח שמינרל קריטי באמת ידרוש אסטרטגיה שונה לרכישה, כמו מימון ישיר של מוקשים חדשים, בניית קשרים אסטרטגיים עם מדינות מארחות והצעת הסכמי טיול שאינם תלויים במחירי השוק.

סין הוכיחה הרבה יותר מיומנת במיקוד למינרלים שהיא רואה קריטית, משקיעה במוקשים ותשתיות במדינות זרות ובעיבוד מפעלים בבית, ובכך נועלת בשליטה על שרשרת האספקה.

זה ראה את סין, יבואנית הסחורות הגדולה בעולם, באה לשלוט בחלק גדול משרשרת האספקה ​​העולמית למינרלים חיוניים למעבר האנרגיה, כמו ליתיום, קובלט, ניקל וכדור הארץ הנדיר.

אין זה מפתיע שארבעה אלה נמצאים ברשימת המינרלים הקריטיים של סין, אך בהתחשב בעובדה שסין שולטת כעת בייצורם ואספקה ​​שלהם, האם הם עדיין קריטיים לסין?

התשובה היא ככל הנראה לא, אלא רק מכיוון שבייג'ינג הייתה אסטרטגית, ולא מסחרית בלבד, כיצד היא מתנהלת להבטיח שהיא תוכל להבטיח אספקה.

ארבעת המינרלים הללו נמצאים ברשימה הקריטית של ארצות הברית וגם של האיחוד האירופי, כמו גם נחושת, אלומיניום, אנטימון, גרפיט וטונגסטן.

מינרלים קריטיים שנמצאים ברשימת סין בלבד כוללים עפרות ברזל, זהב, אשלג ואורניום.

ניתן לטעון כי מדובר במינרלים קריטיים אמיתיים עבור סין מכיוון ששניהם חיוניים לכלכלה ואלה שבהם בבייג'ינג יש השפעה מוגבלת על שרשראות האספקה.

קח לדוגמא עפרות ברזל. סין מסתמכת על יבוא ביותר מ- 80% מצרכיו, ויבואיה יותר מ- 90% מגיעים מאוסטרליה, ברזיל ודרום אפריקה.

אמנם יש אחזקות סיניות בחלק מהחברות המכרות עפרות ברזל במדינות אלה, אך בייג'ינג חסרה שליטה על המשאבים ולמעשה הייתה נושאת מחיר בשני העשורים האחרונים.

יש צורך בטקטיקות חדשות

כשפנייה לארצות הברית ולאירופה ניתן להטיל ספק מדוע נחושת נמצאת ברשימת המינרלים הקריטית שלהם, מכיוון שיש מעט איום על אספקה, בהתחשב בחלק גדול מהנחושת המכרות בעולם נשלטת על ידי חברות מערביות במדינות המתאימות באופן נרחב המערב.

ניתן לומר את אותו הדבר לגבי אלומיניום וליתיום, ויש שאלות אם קובלט הוא למעשה חיוני למעבר האנרגיה עוד יותר.

ניקל הוא מקרה מעניין, שכן גם ארצות הברית וגם האיחוד האירופי מסווגים אותו כקריטי, אך הם לא עשו דבר כדי להבטיח היצע.

במקום זאת, הם אפשרו למוקשים ובשליטת סינית ובמפעלי עיבוד באינדונזיה לשלוט בשוק ואילו אלה במדינות כמו בעלת ברית חזקה אוסטרליה תריסות בתוך מחירים נמוכים.

אם ניקל היה קריטי באמת, זה יהיה הגיוני להבטיח את המשך האספקה ​​ממדינות בעלות הברית, גם אם יעלה יותר לעשות זאת.

כמו כן, אם מדינות המערב מודאגות באמת מהבטחת מינרלים כמו גרפיט, טונגסטן וכדור הארץ הנדיר, אז הן צריכות לתקן את הדרכים בהן הם מתפתחים במוקשים.

חברות הכרייה המערביות מתקשות להבטיח מימון לטווח הארוך מכיוון שהן אינן יכולות להבטיח את המחיר שיתקבל תוך מספר שנים, כאשר ניתן לבנות מכרה ולהפעל.

המשמעות היא שהם מפסידים לחברות סיניות שלא אכפת לו מהתוצאות המסחריות באותה מידה.

ממשלות מערביות צריכות גם להיות פרואקטיביות יותר במדינות מעוררות משאבים, תוך שימוש בשני כוח רך כמו תוכניות סיוע והטבות ישירות כמו גישה לשוק על מנת לטפח יחסי משאבים חזקים יותר.

עם זאת, נראה כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מאמץ את הטקטיקה ההפוכה הגמורה, נוטש את הסיוע ומאיים על מכסים רחבים על בעלי ברית ואויבים כאחד.

נראה כי האיחוד האירופי עובר בקצב קרחוני, ומייצר מדיניות ודיווחים על מינרלים קריטיים, אך לכאורה עושה מעט מאוד כדי לצאת ולפתח שרשראות אספקה ​​שהוא שולט בה.

(הדעות המובעות כאן הן של המחבר, קלייד ראסל, בעל טור לרויטרס.)

(עריכה של ג'יימי פריד)