הגדרה מחדש של אסטרטגיות עבור אתגרי הדיור בר השגה של הודו

שיטת ההוצאה שנקבעה על ידי צוות המשימה לדיור בר השגה לכולם, ספגה ביקורת על מגבלותיה, מתעלמת מגורמים קריטיים כמו תנודות במחירי הדיור וההכנסה הפנויה המוגבלת בקרב שכבות הכנסה נמוכות יותר, ומציעה מבט מוטה על מצב הדיור בהודו.

עם מחסור מוערך של 18.78 מיליון משקי בית הזקוקים לדיור, לפי הקבוצה הטכנית למחסור בדיור עירוני, ומחקרים עצמאיים המצביעים על ביקוש ל-29 עד 50 מיליון בתים, הפער מצביע על חוסר הערכה משמעותי של משבר הדיור בהודו. המגיפה הדגישה עוד יותר את הדחיפות להעריך מחדש את ההבנה שלנו לגבי סבירות לדיור, שכן רבים התמודדו עם אתגרים עם שכר דירה במהלך תופעת ההגירה ההפוכה.

החסרונות של השיטה הנוכחית, לרבות חוסר יכולתה להתחשב במחירי הדיור המשתנים והמציאות הפיננסית של מי שנמצאים בקצה התחתון של קשת ההכנסה, מצביעים על כך שמדיניות המבוססת על קריטריון זה עשויה שלא לתת מענה יעיל לפער בין הביקוש לדיור.

הכרחי שהממשלה תשקול אינדיקטורים חדשים המשקפים במדויק את סבירות הדיור בשטח, תוך התחשבות בהבדלי המחירים האזוריים ואימוץ מתודולוגיות ניואנסיות יותר המהדהדות את האופי הדינמי של שוק הדיור.

בנוסף, עלינו להבין שהביקוש לדיור אינו מספר סטטי אלא אתגר מתפתח כל הזמן. הדרישה המוכרת ל-11.2 מיליון בתים בקושי מגרדת את פני השטח. בערים כמו מומבאי, ההגדרות הקיימות של סבירות – כמו הממשל המרכזי והמכסה של GST של ₹45 לאך ושטח מתחת ל-60 מ"ר – אינם בהישג ידם של רבים, כאשר אפילו בתי מד"א שסופקו על ידי הממשלה מתחילים בשעה ₹60 לאך.

דיון זה קורא לגישה מעודנת להבנה וטיפול בצרכי דיור, ודוחק בקובעי המדיניות להתאים אסטרטגיות העונות על הדרישות המגוונות של אוכלוסיית הודו. יש צורך בהערכה מחדש מקיפה של הקריטריונים של סבירות לדיור כדי להבטיח שהיא משקפת את המציאות העומדת בפני אלה השואפים למצוא בתים במחיר סביר בשוק הדיור המורכב של הודו.