לימור סימון //

25 שנה חלפו מיום שכולם הרימו גבה, כשיוסי אלפי ביקש לייסד מסורת של פסטיבל מספרי סיפורים. "אף אחד לא האמין ברעיון ולא רצה לתת חסות לעניין", הוא נזכר. "והנה, היום אנחנו מציינים 25 שנות סיפורים".

איך אתה מסביר את זה?

"אנשים אוהבים סיפורים ואוהבים לשמוע על עצמם — על הבית, המסורת, המדינה, העדות, כל מה שהם יכולים למצוא בו את ההשתייכות שלהם. כשהתחלתי היה לי שיער וזקן שחור. היום הכל התחלף בלבן, אבל התשוקה לדבר נשארה כשהיתה".

בסופו של דבר, כולם אותו הדבר. משתתפי האירוע | צילום: תומי הרפז

שלל סיפורים מרתקים, מצחיקים, משכילים ומפתיעים יסופרו בפסטיבל מספרי הסיפורים לציון 70 שנה למדינה ו־25 שנה להיווסדו.

בין האירועים והמופעים שיעלו בפסטיבל יתקבצו נשים מעדות שונות לפאנל סיפורים על המקומות שהגיעו מהם. "היהודי החדש מלא גנים מכל העולם. לכל עדה יש הקסם שלה", אומר אלפי. "והיום, בניגוד לעבר, זה בסדר לדבר על עדות".

ולמה דווקא נשים מספרות על העדות?

"נשים הן שמובילות את התרבות, הן קונות כרטיסים לסרט ולהצגה, הן יודעות לשמר את התרבות ולספר אותה. הנשים שקיבצנו מגיעות מעדות שונות, וכל אחת מספרת את סיפורה, ובסופו של דבר כולנו מבינים שכולם אותו הדבר". את ערב הנשים והעדות תנחה אורלי וילנאי.

עליזה אביב | צילום: תומי הרפז

היוונייה מסלוניקי: שחרור גזים ודוקטור אוזו

הזמרת עליזה אביב (67) מצור יצחק, סבתא לעשרה נכדים:

"יש לנו עדה עם אוזו והרבה שירים שמחים, ואנחנו לא מאמינים ברפואה וברופאים. אצלנו מעולם לא הלכו לרופא, רק אם המצב היה קריטי. התפיסה היתה שרופא יהרוג אותך. הפתרון לכל מחלה, בעיה ואירוע נמצא בתרופות סבתא פשוטות שמורכבות בדרך כלל מעראק או אוזו, ואז הכל עובר. זה באמת עובד בכל פעם מחדש. בכל פעם שרופא כלשהו עושה טעות אנוש קופצים על זה כהוכחה שרופאים הורגים.

"עצה חשובה שעוברת אצלנו מדור לדור נוגעת לגזים בבטן. בעדה שלנו מעודדים לשחרר. זה פותר המון בעיות. אולי זה עושה קצת ריח בסביבה, אבל הריח עובר וגם כאב הבטן".

איריס לקנר | צילום: תומי הרפז

הרומנייה: שם חיבה לקבב

איריס לקנר (44) מרמת גן, מרצה לקולנוע, מבקרת ומפיקה:

"נולדתי ברומניה ועליתי לארץ בגיל שלוש. יש לי כמה זכרונות מרומניה כילדה צעירה מאוד. הדברים שהכי מאפיינים את העדה שלנו הם האלגנטיות של הנשים והגברים. חשוב להקפיד בלבוש, באיפור ובדיבור, לשדר כל הזמן קלאסה. אצל הרומנים הכבוד חשוב יותר מהכל. ממש חשוב להם לדעת מאיזה מקום הגעת ברומניה — מכפר, מעיר, מעיירה, וגם מאיזה מקום בדיוק. זה מעיד על מי אתה כאדם כי בכל עיר לאנשים יש אופי אחר.

"לרומנים חשוב לשמור על הרומניות שלהם, כלומר שבני הזוג יהיו רומנים ולא בני עדות אחרות. המשפט: 'הוא משלנו?' מאפיין מאוד את העדה.

"גם השכלה היא דבר בסיסי. חשוב שתלמד וגם חשוב שתבחר במשהו 'נחשב' כי יש המון התעסקות בנראות. זה עניין של כבוד. כל זה לצד החום והאהבה שמוענקים בעדה, שבאים לידי ביטוי בבית פתוח, המון אוכל ומאכלים שמקבלים שמות חיבה, למשל הקבב ברומנית נקרא מיצ'. כל דבר הופך לנחמד, ואם הוא פחות נחמד, הוא יקבל סיומת בשם כדי להפוך לנחמד".

מהרטה ברוך |צילום: תומי הרפז

האתיופית: הילדים עברו למרכז

מהרטה ברוך רון (43) מתל אביב סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו:

"עליתי לארץ בגיל עשר, ולמרות שהפכנו לישראלים יש משהו בעדה האתיופית שנשמר. הבית הפתוח בעדה שמקבל אורחים בלי סוף. בבית אחד יכולים לגור המון אנשים, ולעולם לא תשמע תלונה.

"באתיופיה הילד לא היה במרכז אלא האחרון בהייררכייה. קודם זקני העדה, אחר כך הגברים, בהמשך הנשים ורק בסוף הילדים. בארץ זה הפוך, קודם כל הילדים. באתיופיה הילדים יצאו לעבוד מגיל צעיר עם המבוגרים, לא עשו עניין מימי הולדת ובטח שלא היו מסיבות.

"בארץ הדברים השתנו לפי התרבות הישראלית. באתיופיה, ככל שיש יותר ילדים זה מעיד על פוריות ואושר. משפחה מרובת ילדים נחשבת משפחה טובה.

"העדה שלנו מאופיינת גם בארץ בקהילתיות מגובשת מאוד. אפשר לראות את זה בזמני מצוקה, כשמישהו מבני העדה צריך עזרה כולם מתגייסים. הלוויות הן המוניות ברמה של מאות ואלפי אנשים, גם אם לא מכירים את בן העדה. כך גם בחתונות ושמחות אחרות, יש הרגשה של אחדות ושמירה על כך".

רויטל ויטלזון | צילום: תומי הרפז

הפולנייה: היסטריה בגנים ונורופן בתיק

רויטל ויטלזון (39) מכפר הרואה, סטנדאפיסטית:

"כבת העדה הפולנית, ולמרות היותי ילידת הארץ, הגנים ההיסטריים עברו בדם. כל הבדיחות על ראיית השחור אמת הן. אצלנו בכל בוקר יוצאים מנקודת הנחה שמישהו חולה.

"מרגע זה ועד סוף היום מחפשים דרכים להוכיח את ההשערה הזאת. כל שיעול קטן הוא פוטנציאל לדלקת ריאות, וכל משיכת אף מבשרת את בוא השפעת. לכן גם אצלי, כמו אצל קודמותיי בתפקיד, יש בתיק ערכה קבועה של מד חום ונורופן. שיהיה, ליתר ביטחון.

"מה שעוד מאפיין אותנו זאת ספירת המלאי. בכל יום, מהשעה שבע בערב, עושים סבב טלפונים לכל הילדים כדי לוודא שכולם נמצאים וחזרו בשלום, ואם חלילה מישהו לא עונה מיד נשלחת ניידת.

"הכותרת של העדה שלנו היא היסטריה מוחלטת. וכל זה לצד המאכל הלאומי גפילטע פיש של סבתא שרה. בגזר שמקשט את הקציצה, אגב, אסור לגעת. מי שנגע בטעות או מעדיף רק את הגזר מוגלה מהארוחה ומהירושה".

בתיה חרמון | צילום: תומי הרפז

העיראקית: הממזרתה, הטיפשה והמשוגעת

בתיה חרמון (71) ממודיעין, סבתא לתשעה נכדים. מספרת סיפורים ושרה:

"העדה העיראקית מאופיינת בלב החם ובבית שמלא אנשים תמיד. יש מקום בלב, ויש מקום בבית. רוב ההתרחשויות הן סביב האוכל, וכל כניסה למטבח היא סוג של חגיגה.

"העיראקים גאים מאוד במוצא שלהם, ואצלנו בבית לכל אדם היה כינוי. למשל, זו הממזרתה, וזו המשוגעת, וזו שרה דווארה. זו חכמה, וזו טיפשה כמו קיר. כמעט לא קראו לאנשים בשמם אלא בכינוי שלהם.

"העיראקים טובים מאוד במסחר ובמתמטיקה, זה משהו שהם גאים בו מאוד ומזוהים איתו. אמא שלי, למשל, היתה מנהלת משא ומתן עם סוחרים בשוק במקצוענות. סוחרים בעולם לא מגיעים לרמות האלה, זה תמיד הדהים אותנו".

תשמעו סיפור

אז מה מחכה לכם בפסטיבל?

בערב הפתיחה יצדיעו לכוחות המגן מימי הנוטרים ועד הקמת צה"ל, וסיפורי מוסד יוקדשו לראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל.

בשני אירועים מיוחדים, בשיתוף "ידיעות אחרונות", תהיה פגישה של הכתבים המדיניים שמעון שיפר, איתן הבר, מרב בטיטו ואחרים עם כתבי הפלילים בוקי נאה, אתי אברמוב ועוד.

את הסיפורים על הטעויות ההיסטוריות שהתרחשו במדינה יספרו בין השאר ד"ר יצחק נוי ועו"ד יחיאל חיליק גוטמן.

היחס לעדות יטופל גם באירוע מיוחד של סיפורי תימנים. באירוע אחר יתאים שי פירון את נוסח מגילת העצמאות למציאות העכשווית.

תיאטרון גבעתיים, מ־20 בספטמבר עד 1 באוקטובר 2018