פרוינד. "הנסיגה היתה חפוזה" |  צילומים: אסף פרידמן

"אילו לא היינו נוטשים, היינו נהרגים"

יהודה פרוינד נאלץ לנטוש עם חבריו לאגד הארטילרי של עוצבת סיני את עמדתם, לאחר שנכבש קו בר לב. בדרך למפקדת הגדוד הם עוד הצליחו להציל את חייהם של שני טנקיסטים

יהודה פרוינד (64), הרצליה >> תותחן בגדוד 402 באגד הארטילרי של עוצבת סיני

"הוזעקתי מביתי בערב יום כיפור בשעה חמש, ולמחרת באחת וחצי בצהריים כבר היינו בתעוז 'נברון דרומי', במרחק חמישה ק"מ מתעלת סואץ. תוך שאני חותם על הציוד, חצו מטוסים מצריים את קו בר לב לכיוון חצי האי סיני. חצי דקה לאחר מכן הופצץ התעוז שלנו מהאוויר. הספקנו להיכנס לבונקרים ולא נפגענו. בתעוז הוצבה סוללת תותחים נייחים, שתפקידה היה למנוע מהמצרים לתקוף את מוצב המזח, שהיה ממש מולנו על קו המים.

"במהלך כל הלילה ירינו לכיוון המצרים. בעשר בבוקר הורו לנו לתפוס עמדות כדי לקדם פשיטה אפשרית של המצרים. כשהגעתי לעמדה שלי, הצצתי החוצה והבחנתי בשני נגמ"שים מצריים, שניצבו במרחק קילומטר מאתנו והחלו לירות עלינו. למזלי, רסיס שניתז בעמדה לא פגע בי. אחרי זמן קצר המצרים הסתלקו, ובשעה עשר וחצי הגיעה ממפקדת הגדוד פקודה לקחת נשק, קסדה, אפוד וחגור, לעלות על משאיות ולעזוב את התעוז. הנסיגה היתה חפוזה כל כך, שאת התרמיל, ובו בגדיי, חפציי האישיים ותעודת החוגר הותרתי מאחור.

"בדרך למפקדת הגדוד חלפנו על פני טנקים פגועים רבים, ואספנו שני טנקיסטים שהצלנו את חייהם. עם הגיענו למפקדה הפציץ מטוס מצרי את האנטנה ומטוס ישראלי הגיח מולו והשחיל אותו. רק בשלב זה הוסבר לנו שפקודת הנסיגה ניתנה על ידי פיקוד דרום, לאחר שקו בר לב נכבש על ידי המצרים, ועלה חשש כבד שהם עומדים לכבוש גם את קו התעוזים, כולל התעוז שלנו, ולכולם היה ברור שתותחנים לא יהיו מסוגלים להתגונן מול חיל הרגלים המצרי. ואכן, שעה לאחר שנטשנו, נכבש התעוז על ידי כוח מצרי. סביר להניח, שאילו נשארנו בתעוז — כולנו היינו נהרגים.

"באותו הערב עלינו על תותחים מתנייעים ויצאנו לכיוון התעלה. במהלך המלחמה דילגנו ממקום למקום כשאנו יורים על הארמייה השלישית. רק לקראת סיום המלחמה הזדמן לי להתקשר הביתה לראשונה, ועם שובי לחופשה נודע לי שבמשך ימים רבים נחשבתי נעדר. לימים התברר, שתעודת החוגר שלי נמצאה על גופתו של חייל מצרי שנהרג בקרבות איסמעיליה, ושאותו החייל היה קודם לכן בכוח שכבש את התעוז שלנו. ככל הנראה, הוא מצא את התרמיל שלי והחליט לקחת את תעודת החוגר שלי למזכרת. חודש לאחר שהסתיימה המלחמה עמדתי לדין משמעתי על אובדן תעודת החוגר. לאחר שהסברתי את הנסיבות, קיבלתי עונש סמלי.

"ארבע שנים לאחר שחרורי מהצבא קיבלתי טלפון מכתב העיתון 'במחנה'. 'תעודת החוגר שלך בידי', אמר. כשנפגשנו הוא סיפר לי שמערכת העיתון עברה למשרדים חדשים ובעת שפינו את המשרדים הישנים התגלתה התעודה באחת המגירות. לאף אחד במערכת לא היה כל מושג איך התעודה 'התגלגלה' לשם. ככל הנראה היא נמסרה למערכת על ידי אחד החיילים שמצאו אותה על גופת המצרי".

כספי. "הייתי עושה אותו הדבר" | צילומים ורפרודוקציה: אסף פרידמן

"קיבלנו את ההחלטה הנכונה"

תחת אש כבדה ותוך סיכון חייו, רץ ישראל כספי לחלץ טנקיסט שהצליח לקפוץ מטנק בוער. לאחר המלחמה הוא זכה לקבל את עיטור המופת מהרטמטכ"ל מוטה גור

 ישראל כספי (65), הרצליה >> צנחן בגדוד 890, בעל עיטור המופת

"בעשרת הימים הראשונים של המלחמה הגדוד שלנו הוצב בראס סודאר, כדי לחסום את דרכה של חטיבת שריון מצרית לשארם א‑שייח — משימת התאבדות לגדוד חי"ר, שלשמחתנו לא התממשה. ב-16 באוקטובר הוטסנו לציר עכביש, שהוביל לראש הגשר שעל תעלת סואץ. משימתנו היתה לטהר את השטח מהכוח המצרי, שהיה מצויד בטילים נגד טנקים, שלט על הציר וחסם את דרכם של אלפי החיילים.

"צעדנו על שטח מישורי המקביל לציר, כשהפלוגה שלי נעה מאחור. בשתיים בלילה הגענו לאזור החווה הסינית, שם נתקלנו בכוח מצרי שהיה מחופר היטב, וירה עלינו ממרחק 100 מטרים. הפלוגה הקדמית, שנעה בראש הטור, נתקלה במצרים עוד קודם לכן, וספגה עשרות הרוגים ופצועים. קיבלנו פקודה לחלץ אותם לאחור, לתוך מכתש שנפער בקרקע מפגיעת פגז, ועד שש בבוקר פינינו עשרות פצועים.

"בבוקר הבחנו בחיילים ובטנקים מצריים במרחק 200-100 מטרים מאתנו. הם ירו עלינו, אך משום מה לא הסתערו לעברנו. העוזי שלי והרובה החצי-אוטומטי שלקחתי מאחד ההרוגים נסתמו בחול, ולא הצלחתי להשיב אש. חבר שלי, יגאל ויקינסקי מהוד השרון, שירה בבזוקה על אחד הטנקים, חטף כדור וגררנו אותו למכתש. בשלב זה הגיע גדוד שריון בפיקודו של סגן אלוף אהוד ברק, כדי לסייע לנו. המצרים החלו לירות טילי סאגר וכמה טנקים נפגעו ונסוגו לאחור. הטנק שהיה הכי קרוב אלינו נדלק, ומתוכו קפץ טנקיסט בסרבל בוער. באופן אינסטינקטיבי, רצתי לעברו, כרעתי ברך לידו והתחלתי לזרוק עליו חול במטרה לכבות את האש. תוך כמה שניות הגיעו עוד חייל ושני קצינים (אחד מהם המ"פ) וכיבינו אותה. ארבעתנו שכבנו ליד הטנקיסט במרחק 20 מטר מהטנק הבוער, שעלול היה להתפוצץ בכל רגע, 100 מטר מהמצרים. פגזי מרגמה שירו המצרים נפלו בתוך המכתש ופגעו בחיילים שעדיין הסתתרו שם.

"חלק מהחיילים שניסו לסגת מהמכתש, כשהם חשופים לאש המצרית, נפגעו אף הם. אחד הנגמ"שים שפינה פצועים נפגע מטיל סאגר וכל נוסעיו נהרגו. באותו הלילה איבד גדוד 890 בחווה הסינית 40 מלוחמיו (מתוך 52 בכל המלחמה) וכ-100 נפצעו. ניסינו לחלץ את עצמנו ואת הטנקיסט הפצוע, שהכרתו היתה מעורפלת, ונאלצנו להתמודד עם דילמה לא פשוטה. הבנו שתוך כדי נסיגה תחת אש עם הפצוע יחד, כולנו עלולים להיפגע, ונאלצנו להשאיר אותו בתקווה שבהמשך יחלצו אותו. במהלך הנסיגה שני הקצינים נפגעו — אחד במרפק ואחד ברגל. אני לא נפגעתי, ככל הנראה מכיוון שרצתי בזיג‑זג. אחרי כמה מאות מטרים הגענו לקפל קרקע שממנו והלאה הוסתרנו מאש האויב. משם המשכנו לרוץ לכיוון ציר עכביש והגענו לתאג"ד.

"למחרת נשלחנו לראש הגשר, כדי לחצות את התעלה. כמה מאות מטרים לפני שהגענו לראש הגשר נפצעתי ברגל מקטיושה ופוניתי לבית החולים סורוקה. כשנתיים לאחר מכן קיבלתי את עיטור המופת מהרמטכ"ל מוטה גור. עיטורי מופת הוענקו גם לקצין רז יהל ולחייל דוד אפל. למ"פ אלי שורק הוענק עיטור העוז. בנימוקי ועדת העיטורים נכתב: 'סמל ישראל כספי וחברו, ללא שקיבלו פקודה לכך ותחת אש, רצו לעבר הטנק הבוער, כדי לחלץ את הנהג הפצוע. במעשה זה גילה סמל ישראל כספי אומץ לב אישי, רוח התנדבות ואחוות לוחמים למופת'. עד היום אינני יודע מה קרה לטנקיסט הפצוע שהשארנו בשטח. חיילי כוח חילוץ שהגיעו למקום, צפו בו מרחוק והגיעו למסקנה שמת מפצעיו. 45 שנה לאחר המלחמה, אני חושב שקיבלנו את ההחלטה הנכונה, ואילו הייתי נקלע לאותה הסיטואציה הייתי עושה שוב אותו דבר".