בית הקפה בימיו היפים | צילום: בית ראשונים הרצליה

איך הפך בית הקפה המיתולוגי של שכונת הרצליה ב', שהוקם עוד בשנות ה-30 ופעל עד שנות ה-80, מבנה אדריכלי יפהפה בסגנון בין-לאומי המשקיף על הים, בשנים האחרונות, למבנה מגושם ומכוער המשמש לישיבה? זאת בדיוק השאלה שעליה מחפשים תשובה תושבים ברחוב נורדאו והסביבה, בהתחשב בעובדה, שכבר לפני יותר משנה הוכרז המקום כאחד המבנים בעיר המיועדים לשימור.

התושבים באזור מתלוננים על שימוש חורג במבנה, ועל עבודות בנייה לשיפוץ ולהרחבה של המקום בלי היתר, לטענתם. הם טוענים שהעירייה אינה אוכפת את החוק.

המקום של היקים

בית הקפה "גלי ים" הוקם בשנת 1932 ביוזמת בני הזוג כץ, ממייסדי השכונה, שעלו מארצות הברית בתחילת שנות ה‑30 והתיישבו בשכונה, שנקראה אז אזור ג'. את תכנון המבנה נתנו בידיו של אדריכל אמריקאי, ואת התוכניות הביאו אתם לארץ. המבנה היה גדול ומיוחד. את המרצפות הירוקות, המשובצות בפסים שחורים, קנו בשכם. מעל גרם המדרגות של אחת הכניסות נישאה קשת בטון גדולה, שצפתה לעבר צריף בית הכנסת ממזרח, והציצה אל הים התיכון ממערב. לימים הפכה הקשת לסמלו המוכר של בית הקפה "גלי ים", ושל האזור כולו. כל מי שהגיע לאזור ונכנס לבית הקפה, מצא מקום שוקק חיים ונוף מרהיב שנשקף מהמרפסת — פרדסים, דיונות וים כחול.

לאחר שהושלמה בנייתו, ניסו בני הזוג כץ להפעיל את בית הקפה, אך בלי הצלחה. הם חזרו לארצות הברית, והפקידו את ניהול המקום בידי בני משפחת רוט. לאחר שנים רבות הועבר הזיכיון לבני הזוג ביברינג, יוצאי גרמניה, שהיו חשוכי ילדים.

בית הקפה היה פתוח שבעה ימים בשבוע. בכל בוקר בימי החול התארחו באי בית הקפה למשחקי קלפים. אחר הצהריים הוזמנו באי המקום לשוחח, להתווכח, ובאותו הזמן גם להתענג על כוס בירה וליהנות מגלידה טעימה. לפעמים, בימי הקיץ החמים, היו מי שהגיעו לבית הקפה ברגל, ישירות מחוף הים — לשתייה קרה או לארוחת צהריים. בימי שישי ובמוצאי שבת נערכו במקום נשפי ריקודים בהשתתפות בחורות יהודיות וקצינים בריטיים. בנוסף, שימש בית הקפה מדי פעם כמועדון קהילתי, והופיעו בו אומנים ומרצים אורחים. מלכה שפירא, בתו של מרדכי בנדר, ראש הוועד הראשון בשכונה, סיפרה, כי "במסגרת תפקידו הציבורי, אבי נאם שם לא אחת בפני תושבי המקום ובפני אורחים שהגיעו מהארץ ומחו"ל".

על פי הספר "הרצליה אזור ג' - בוניה ובניה", יחסם של תושבי האזור לבית הקפה כאל מקום בילוי לא היה אחיד. חובבי בית הקפה, ובעיקר יוצאי גרמניה (ה"יקים"), הקפידו להגיע לשם בתדירות גבוהה, כדי "להתעלות מעל ענייני היום-יום". נוטה וליאו פוקס, למשל, שעלו מברלין ב-1934, הקפידו להגיע בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים, לאחר שקמו מה"שלאף שטונדה" שלהם. המתנגדים, שכף רגלם לא דרכה במקום, טענו בלהט ש"סוציאליסטים ארץ-ישראליים לא מבזבזים זמן בבית קפה".

מרטין קיסינגר נהג להגיע לבית הקפה גם לצורכי עסקיו. "מאחר שהרבה לנסוע לחוץ לארץ במסגרת עבודתו", סיפרו ילדיו תמרה ומיקי, "צריך היה לברר מדי פעם את לוח הזמנים של האוטובוס לבגדד, של הרכבת לכוויית ושל האונייה להודו, או להזמין מונית שתיקח אותו לדמשק. אחרי קום המדינה ביקש לברר את זמני ההמראות, ואחר כך הזמין מונית שתיקח אותו לנמל התעופה. את כל זאת עשה באמצעות מכשיר הטלפון שהיה מותקן בבית הקפה. לאחר שביתנו חובר לרשת הטלפונים (מהראשונים בשכונה), איבד בית הקפה את יתרונו התקשורתי, אך המשיך לשמש את המשפחה כמקום בילוי. נהנינו ללכת לשם עם ההורים, להשקיף על הנוף, להביט על הזוגות המפזזים ולטעום עוגת תפוחים או גלידה".

"ללקק שם בשבת גלידה היה אחד הפינוקים של התקופה", נזכר דוד סגל, נכדם של בעלי המכולת השכונתית. "היינו מקבלים מההורים חצי גרוש או גרוש ויוצאים לבית הקפה לקנות גלידה בגביע. אז זה היה בשבילנו כמו לצאת כיום לאכול במסעדה יוקרתית ויקרה".

אורי בנשלום נזכר בימים שבהם בית הקפה נוהל על ידי הזוג רוט. בתם תמרה היתה בת-כיתתו (מחזור ג' בבית הספר ברנדיס). באחד מימי הכיפורים "פיתתה" תמרה את אורי להיות שותפה לחטא האולטימטיבי של היום הקדוש: תמרה פתחה את דלת בית הקפה, והשניים התגנבו אליו בחשאי וזללו גלידה בסתר, בעיצומו של הצום.

ניצה וצפריר בקר לא זכו לטעום מהגלידה של בית הקפה. "להורינו לא היה די כסף אפילו לקנות לנו גביע ריק", הם מספרים. "הגענו לשם עם ההורים, רק כדי למכור לבית הקפה את החלב של הפרות שלנו. אנחנו בכלל לא נכנסנו פנימה. רק עמדנו בחוץ והקשבנו למוזיקה. זה היה בית קפה של האצולה — קצינים בריטיים, יקים מכפר שמריהו ומהסביבה, ואורחים מתל אביב".

בשימוש ההגנה                                 

ואכן, שמעו של בית הקפה יצא למרחוק, ובשנות ה‑30 וה‑40 הוא נחשב כמקום בילוי ייחודי, אפילו יוקרתי: "מקום מפגש לזוגות מתל אביב שחיפשו מקום מתאים להתבודד, ולרקוד לצלילי תקליטים ותזמורות", כדברי רביבה רגב (ידלין). "עשירים שהגיעו מתל אביב במכוניותיהם בשבת אחר הצהריים ישבו על המרפסת ונהנו לראות את הים", סיפר גדליה בוכבינדר. "הרוח ציננה את החום והם ישבו ושיחקו קלפים. מדי פעם הוזמנה לבית הקפה תזמורת, ובעבורנו זאת היתה חגיגה. עמדנו מוקסמים מול הנגנים, שרובם היו יוצאי מרכז אירופה".

בין התזמורות שניגנו בקביעות ב"גלי ים" היתה גם התזמורת המקומית, שחבריה נהגו לנגן שם בעיקר בסופי השבוע. "רבים מהצעירים והצעירות מהמושבה הרצליה באו לשם כמעט כל ערב כדי לרקוד. גם ביום שישי", סיפרה בזכרונותיה בלנקה ורדי (שדביץ') לבית רוזנברג. "היה שם גרמופון, הושמעה מוזיקה ולצליליה רקדו ריקודים סלוניים". המקום היה כה יפה ויוקרתי בעיניה, עד כי בחרה לקיים שם את מסיבת החתונה שלה.

"מדי פעם", סיפרו יקי אשל (אלבחרי), גדליה בוכבינדר ונתן פוקס, "נערכו ערבי ריקודים מיוחדים לכבוד הבריטים. לקראת שעת הגעתה של ספינת המעפילים, נהגו בעלי בית הקפה להזמין את הבריטים למשקאות חינם, ובזמן שהבריטים רקדו, השתכרו ונותרו סרוחים על השולחנות, כשהם שתויים כלוט, הורידו חברי ההגנה את המעפילים אל החוף באין מפריע, והבריחו אותם אל בתי המתיישבים באזור".

המבנה כיום. "להחזיר את הבניין למצבו המקורי" |  צילום: אסף פרידמן

מריקודים לישיבה

בית הקפה פעל עד שנות ה-80, אחר כך הוסב למסעדה מזרחית, וכעבור כעשר שנים הפך לחנות למכירת רהיטים מהמזרח הרחוק. במהלך השנים הללו כבר שונה המבנה, והקשת המפורסמת שלו הוסרה. עם סגירת החנות ננטש המבנה למשך כמה שנים, עד שעמותת "חזון מרדכי" רכשה אותו מבעליו. במהלך השנים האחרונות, ובהדרגה, נערכו במבנה עבודות שיפוץ והרחבה, ונפתחו בו ישיבה, כולל ומקווה, המשמשים בעיקר חוזרים בתשובה.

"הפכו את המקום הזה למבנה מכוער שנראה כמו מחסן סוג ב'", מספר עלי בהט, דור שני למייסדי השכונה, "בכל פעם שאני עובר שם אני מתעצבן".

"בהדרגה הם סגרו את המרפסות, ועד היום הם מרחיבים, משפצים, עושים עבודות בטון", מספרים תושבים ברחוב. "פעם הם חפרו מתחת למבנה ופקח בנייה של העירייה הפסיק את העבודות והציב שם שלט 'מבנה מסוכן'. אחרי זמן מה הם המשיכו בעבודות. באחרונה הם בנו סככה במדרון שמאחורי המבנה לכיוון מערב. יש שם המון חוזרים בתשובה. מעירים לנו איך אנחנו מתלבשים ומעירים לקיוסק שהוא עובד בשבת".

"חגיגת הבנייה והשימוש החורג בבנין שברחוב נורדאו 5 נמשכים חודשים רבים בלי הפרעה", טוענת גלילה יבין, מעמותת הרצליה חופשית. "התחושה היא של אכיפה סלקטיבית מצד גורמי הפיקוח בעירייה, בכל הקשור לנושא זה. מדובר במבנה היסטורי, המיועד לשימור, ומוגדר על פי התב"ע לייעוד מסחרי. המבנה ממוקם במרכז המסחרי היחיד של שכונת הרצליה ב', שכונה בעלת אופי חילוני מובהק. במקום להשתמש במקום על פי הייעוד המקורי, הוקמה שם ישיבה, שמטרתה המוצהרת היא החזרה בתשובה. הדבר פוגע במרקם היחסים בין דתיים לחילוניים, וראוי שהחוק ייאכף במידה שווה על כל התושבים".

יבין ניהלה בנושא התכתבות ענפה עם מנהלת אגף הפיקוח על הבנייה בעיריית הרצליה, מירן טמם. זו השיבה לה באחרונה: "לצורך הוצאת צו הפסקת עבודה/צו הריסה נדרשות התייעצות עם התובע העירוני וחתימת מהנדס העיר או יו"ר הוועדה. לאחר ביקור המפקח בשטח, ועקב הממצאים, נמצא כעת הצו בהכנה. צו מינהלי להפסקת השימוש איננו עומד על הפרק, מכיוון שחלפו כל המועדים המוגדרים בחוק להוצאתו. לכן, אנו עובדים בערוץ אכיפה אחר".

לפני יותר משנה צורף כאמור המבנה לרשימת האתרים לשימור. לדברי סמנכ"לית ומנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, תמר טוכלר, שגדלה בשכונה לא הרחק מבית הקפה, "הוא זכור לי כילדה, והייתי חולפת על פניו בדרך לטיול בוואדי או למנהרה".

לדבריה, בית הקפה שכן במקום אסטרטגי, ויהיה צריך לשמר אותו ולהחזיר אותו לייעודו המקורי. "זה היה מבנה יפה, עם תצפית יפה לים. הבסיס שלו קיים, אולי גם המרצפות המקוריות, והמטרה להחזיר את הבניין למצבו המקורי ולשחזר את הטראסה ואת הקשת היפה. אני רואה כמכלול אחד לשימור את כל המתחם: בית הקפה, המרכז המסחרי הקטן שצמוד אליו, המנהרה, רכס הכורכר והוואדי, ובהמשך גם הצרכניה".

לדבריה, לאחר שהמועצה לשימור אתרים המליצה על המבנים לשימור באזור, הוועדה העירונית לשימור קיבלה את ההחלטה, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אישרה, והתוכנית אמורה להיות מופקדת בקרוב בוועדה המחוזית.

מעיריית הרצליה נמסר: "עיריית הרצליה מקפידה על אכיפת חוקי הבנייה ועל היתרי השימוש במקום".

רב הישיבה מאיר שמואלי סירב להגיב.