אימא שלי, סא"ל במיל', הייתה קב"נית במשך 24 שנים. היא תמיד אמרה לי שבתקופתה היא לא ידעה לאן היא מתגייסת או מה הנתונים שלה, אלא רק דבר אחד – היא תהיה הילדה הראשונה במושב צוריאל שבצפון שתתגייס לצבא.

בדצמבר 2011 ביצעתי צו ראשון, כל יום הייתי פותחת את המחשב ומחכה שהנתונים יעלו, כשאימא ברקע מזכירה לי שהיא לא ידעה ושאין צורך לבדוק. יום אחד זה הגיע והתוצאות הופיעו על המסך: 50 ,50 הרגעים לאחר מכן היו בין המביכים בחיי -  רצתי לאימא בדמעות ואמרתי לה שהנתונים לא מספיקים לקצונה. אימא שלי צחקה, חייכה ואמרה לי "את תעשי את הטוב ביותר שלך".

יעל בן ארצי. מצדיעים לך | צילום: דובר צה"ל

כשהגיע רגע האמת והייתי צריכה לבחור את תפקידי הצבאי, ישבתי לשיחה עם קצינת הנפגעים שלי, נטע, בחדר העבודה של אבי ז"ל ולאחר תמיכה רבה, סיוע והכוונה בשיחות נוספות החלטנו שאת הטוב ביותר שלי, אעשה בתור משקית ת"ש. באפריל 2013 התגייסתי, הגעתי לטירונות בבה"ד 11 ולאחר יום מורכב בלשון המעטה, סידרנו את הדברים באוהלים והתארגנו לשינה, המפקדת שלי אז, נוי, קראה לי, הסתכלה עליי במבט מש"קית הת"ש, שמחייב אותך לפרוק הכול, ושאלה בנחמדות - איך עבר היום? לשטף הדמעות אני מניחה, שהיא לא ציפתה.

סיפרתי לה על שאני מתגעגעת לאבא שלי וכמה הוא חסר ביום כה משמעותי. אבי, אל"מ אברהם בן ארצי ז"ל, היה איש מלא נוכחות ובלתי נשכח. הוא התחיל את שירותו כלוחם בסיירת מטכ"ל וסיים קורס קצינים בהצטיינות. בשנת 1976 בתפקידו כמג"ד (מפקד גדוד) טנקים, בהיותו בן 29, נפצע קשה בתאונה בסיני, כשהג'יפ בו נסע נפל מצוק והתהפך במהלך אימון.

אבי נכנס לקומה וכאשר התעורר ממנה נאלץ לשקם יכולות בסיסיות שנפגעו בפציעה כמו אכילה, דיבור, זיכרון וכדומה.  למרות זאת וכנגד כל הסיכויים, חזר אבי לשרת את המדינה כקצין בצבא בתפקידים שונים, כשבתפקידו האחרון שירת כעוזר קצין שריון ראשי לכשירות.

בהגיעי לגיל 15.5, וכשהיה בן 62 - אבי נפטר מהשלכות הפציעה שאירעה במהלך שירותו הצבאי.

את הטירונות סיימתי בהצטיינות ושובצתי כמש"קית ת"ש ביחידת מורן ומפקדת אגד 214. בתפקיד הבנתי איזו זכות ענקית קיבלתי לעזור ולדאוג לחיילים ולמשפחותיהם. ניסיתי לעשות מעל ומעבר למען כל אחד ואחת וכמובן להכיר חיילים ומפקדים בלתי נשכחים.

החלום שלי לצאת לקצונה לא נעלם ובעזרת מפקדיי האנושיים והמדהימים, שראו מעבר לנתונים, הוא התגשם.

לאחר אין ספור חוויות כקצינת ת"ש בגזרת אילת, הגעתי לתפקידי הנוכחי כראש תחום מתנדבים במיטב, כחלק ממדור ש"י – מדור "שירות ייחודי" או מהמילה "מתנה", כיוונם, גיוסם ושירותם הם מתנה עבור צה"ל.

תחום מתנדבים עוסק במי שקיבל פטור משירות צבאי על רקע רפואי או מגורמי בריאות הנפש ורוצה להתגייס כמתנדב לצה״ל (חייל ככל החיילים). אנחנו מטפלים באוכלוסייה כל כך ייחודית, מלאת מוטיבציה ורוח לחימה. אלו ילדים שהחיים לאו דווקא האירו להם פנים, אך הם בוחרים בעצם התנדבותם – לחייך לאתגר בפנים ולנסות למרות הכל.  אנחנו מטפלים בכ-1,500 מלש״בים (מועמדים לגיוס) ברגע נתון ובכ-1,600 חיילים במהלך שירותם.

מדי יום ביומו אני מתעסקת בליווי ושילוב של אוכלוסייה מדהימה שבעידן בו רבים נוהרים לפטור את עצמם משירות, המתנדבים בוחרים אחרת. הם בוחרים ולא מוותרים ולכן, בעיניי, הם מהווים סמל לשליחות .

הצבא הוא שער הכניסה לחברה הישראלית, השירות בצבא גורם לנו להתחזק, להתפתח, להתייעל ולהשתנות. זו תרומה שלדעתי, הופכת אותנו לאזרחים טובים יותר וכתוצאה מכך - את המדינה שלנו, לחזקה אף יותר.

בימים אלו, אני מסיימת את תפקידי לאחר שנתיים וחצי ומפנה את כיסא ראש תחום המתנדבים בצה"ל. אני מאושרת על הזכות שנפלה בחלקי, על כך שניתנה לי ההזדמנות להוביל שינויים בצבא כל כך אנושי ושונה, שהאחר הוא באמת לנגד עיניו.

לסיום, אני מבקשת מכם מתגייסי הקיץ - להיות פתוחים לשינויים ולאנשים חדשים, לעשות את הטוב ביותר שלכם, להגשים חלומות גם כשהם לא הכי צפויים, לעשות טוב למען האחר והכי חשוב - לחייך בדרך, כי הגישה בה נבחר היא שתשנה את מסלול חיינו.