זהר גלס ז"ל. לא ויתרה עד הרגע האחרון | צילום: מתוך האלבום המשפחתי

יום שישי, 12 בצהריים, מאות אנשים זורמים אל בית העלמין החדש בהרצליה, מתקשים לעכל כי גופה הצנום של זהר גלס הוא זה שמונח על האלונקה, עטוף בתכריכים, ברחבת ההספדים. שקט מקפיא מסביב, מדי פעם נשמע בכי חרישי, ופניהם של הנוכחים אומרות הכל. הלם. איש אינו מסוגל לעכל שהצעירה מלאת החיים איננה עוד. לעיתים נדמה שהנה תכף היא תבוא, תחייך את חיוכה השובה, ותגיד: נראה לכם שאוותר על החיים כל כך מהר?

"זהר, ילדה שלי, נוצרה מחומרים שמהם עשויים חלומות", הספיד אותה אביה בבכי קורע לב. "דרכו של עולם היא שהבנים והבנות מלווים את הוריהם למנוחת עולמים, והנה כאן התהפך הסדר ואנו מלווים את בתנו אל קברה. גורל אכזר גזר עלינו אלוהים... זהר, הלכת מאתנו בלי שוב, אל מקום המנוחה והשלווה, שכל כך היו חסרים לך בחייך הסוערים... רצית לבלוע את כל העולם, למצות את החיים... כולם חפצו להיות במחיצתך, נמשכו אל אישיותך המיוחדת, הכובשת, המקרינה חיוביות, אנרגיה וביטחון. זכינו בילדה יחידת סגולה. אנו עומדים חסרי אונים מול המחלה האכזרית, ושואלים למה? זהר שלנו לא חטאה במאומה, מדוע, אלוהים, מגיע לה עונש כה כבד?".

זהר גלס התפרסמה לפני מעט יותר משנה, כשהצליחה לעשות את הבלתי-ייאמן ולהחלים מסרטן שד גרורתי, שהוגדר על ידי הרופאים כסופני. הכל בזכות אורח חיים בריא שאימצה. הרופאים שאמרו לה שנותרו לה כמה חודשים לחיות עמדו נפעמים, כשהתגלה כי 30 גידולים בגופה נעלמו כלא היו. מאז היא הפכה מגדלור של תקווה והשראה בעבור חולים רבים. 

"היית האחות הגדולה שלי, היפה, המוכשרת, הלוחמת, שתמיד מוקפת באהבה, בחברים, תמיד צוחקת... תמיד יודעת הכי טוב מכולם מה יעשה לה טוב", ספדה לה אחותה הקטנה אור. "תמיד מנצחת, הכי מוצלחת, הכי גיבורה... את מודל השראה בעבורי, כל מה שאת חולמת את מגשימה".

באמצע החיים

אחרי הצבא טסה גלס לאוסטרליה, התאהבה במקום ובחרה להשתקע שם. היא התמחתה בתעשיית הנפט והגז, והקימה חברה עצמאית. לפני שלוש שנים וחצי, כשהיא בת 28, התהפכו חייה.

"היו לחצים גדולים מאוד ביום‑יום שלי, ואיבדתי את עצמי", סיפרה בעבר. "לא היתה לי דקה לעצמי". בתוך כל מערבולת הלחצים, בסופו של עוד יום ארוך ומתיש, היא נשכבה על המיטה, נגעה בחזה והרגישה גוש גדול וקשיח. רופא המשפחה הבין מיד במה מדובר, ואמר לה שתצטרך את המשפחה לידה. תוך עשרה ימים היא הגיעה לארץ, אובחנה כחולה בסרטן שד גרורתי ונכנסה לסדרת טיפולים.

אלא שהכימותרפיה לא עזרה, והמחלה התפשטה בחלקים רבים בגופה. למעשה, כל סוגי הטיפולים שנוסו על גופה לא צלחו, עד שהרופאים הרימו ידיים. כמעט שנתיים לאחר שאובחנה, בחודש דצמבר 2016, הגיעה גלס עם אמה חנה לפגישה עם הרופא שטיפל בה, והוא בישר לה כי נותרו לה כמה חודשים לחיות. גלס שתקה לרגע, ואז פנתה לאמה והבטיחה לה: 'את לא תקברי את הבת שלך'. "זהר אף פעם לא ויתרה. היא לא יכלה לשמוע תשובות כמו 'אין מה לעשות'", סיפרו במשפחתה.

וגלס אכן החליטה לשנות כיוון. להניח למלחמות ולנסות גישה אחרת, מפויסת יותר עם הגוף. היא התחילה להתמקד באורח חיים בריא, הפכה לטבעונית, נמנעה מסוכר מעובד, הקפידה על שעות שינה מוקדמות, תירגלה מדיטציה ויוגה, החלה לשחות ולשנן מנטרות חיוביות. "הוצאתי את הלחץ מחיי, הכנסתי לעצמי לראש שאני הולכת להחלים ומעבר לכך — לתת השראה לאנשים אחרים", אמרה אז. "התחלתי להתייחס לגוף ולחיים שלי באהבה. הוצאתי את המחלה מהמשוואה. עשיתי תוכניות לעתיד ואמרתי לעצמי שאם אמות, אז לפחות אמות אופטימית".

עם אחייניה. נתנו לה כוח ותקווה | צילום: מתוך האלבום המשפחתי

נס רפואי

מבחינתה של גלס, הגיעו מים עד נפש. נמאס לה לשמוע את חוות הדעת הקשות של הרופאים, נמאס לה ממעקב צמוד אחרי בדיקות וגידולים. היא הניחה לכל והתחילה לחיות את חייה, תוך התעלמות טוטאלית מהמחלה.

כעבור שבעה חודשים, שלאורכם ניהלה בקפדנות אורח חיים בריא, קרה הבלתי-ייאמן, והותיר גם את הרופאים פעורי פה. 30 גידולים בגופה הצטמקו, עד שנעלמו כליל. גלס היתה במיטבה, קורנת ומלאת אנרגיה. היא החליטה  להעביר את המסר ולעזור לחולים אחרים להיטיב עם גופם. היא התחילה להרצות בפני חברות וארגונים, השתתפה בתוכניות טלוויזיה, הרבתה להתראיין, ובכל דרך סיפרה את סיפורה, במחשבה שהוא יצליח לטעת תקווה בחולים נוספים, ואף להצילם. הרצאותיה, שנשאו את הכותרת: "תפסיקו להילחם, תתחילו להחלים", הופצו בכל אמצעי התקשורת בארץ ומחוצה לה וגרפו מיליוני צפיות. היא הרגישה שחייבת להיות סיבה לכך שקיבלה הזדמנות שנייה לחיים וראתה בהפצת המסר החיובי שליחות.

אנשים רבים באוכלוסייה שאבו ממנה השראה וכוחות. היא נידבה כלים רבים, כמו להרחיק אנשים שליליים מסביבתך, לצאת אל השמש, לשמוע מוזיקה ולתת מקום לנשימות עמוקות. מהר מאוד הפכה לגורו של חולים רבים. החיים חייכו אליה, ההרצאות שנשאה בכל רחבי הארץ, ובראשן המנטרה "מחשבה יוצרת מציאות", נתנו לה עוד ועוד כוחות, והיא נולדה מחדש.

בתקופה זו טרפה גלס את החיים. היא שכרה וילה ביוון והחלה לכתוב ספר. היא טיילה בחו"ל, צללה עם דולפינים באילת, גלשה בים ארבע שעות כל יום, בילתה עם חברים, ונראָה כי היא מנסה לנצל כמה שיותר את ההזדמנות שהחיים נתנו לה. הרופאים כינו את מצבה "נס רפואי", אך היא לא אהבה את המושג הזה. "זה לא נס", נהגה לומר, "עבדתי קשה בשביל זה".

זהר ז"ל. חלמה להקים מרכז מידע לחולי סרטן | צילום: מתוך האלבום המשפחתי

הגורל מכה שנית

התקופה המאושרת הזאת היתה קצרה ממה שהאמינו כל סובביה, והחיים התאכזרו אליה בשנית. בחודש אפריל השנה היא הרגישה כאבים, ובבדיקות שעשתה התבשרה כי הגידולים חזרו. גם אז היא לא נשברה, והאמינה כי יש בכוחה להכניעם שוב. "אפילו פעם אחת היא לא שאלה 'למה זה מגיע לי?'", סיפרה גיסתה, שהיתה קרובה אליה מאוד. "במקום שאנחנו נחזק אותה, היא זו שחיזקה אותנו. חשבנו שהיא תישבר, אבל היא אמרה לנו 'שטויות, אני עוברת את זה כמו גדולה'. בשום שלב היא לא חשבה על אופציה של מוות. היא לא פינתה לזה מקום בראש בכלל. היא היתה בטוחה שהיא יוצאת מזה, עשתה תוכניות לעוד מאה שנה, עד הרגע האחרון. יום לפני שנפטרה עוד ישבנו במרפסת, והיא צחקה ואמרה שכשתחלים ניסע לקנות בגדים בקניון TLV".

בני משפחתה סיפרו כי גלס לא רצתה שיידעו שהמחלה חזרה, חששה ממה שזה יעשה לאלפי האנשים שראו בה אבן שואבת של תקווה, והיתה נחושה להוכיח שגם הפעם תצא מזה. "היא היתה חזקה כל כך, חריפה, חדה וסקרנית. בלי רחמים עצמיים, בלי למה", מוסיפה גיסתה. "בכל ההתמודדות שלה עם המחלה, ראינו תמיד את זהר הלא מתפשרת. היא היתה פרקטית, שואלת את הרופאים שאלות, בודקת, קוראת מחקרים. לא פראיירית. בכל שלב היא עצרה ואמרה, רגע, צריך לקבל החלטה. גם כשנזקקה לתרופה שלא היתה בסל, לא ויתרה, הגיעה לחברי כנסת, עוררה רעש תקשורתי והשיגה מימון לתרופה. לכן, לא ניתן היה לדמיין את זהר מפסידה. אתה רואה אותה טעונה באנרגיות טובות וחיוניות רבות כל כך, ואתה לא יכול לאבד תקווה. מבחינתנו זהר החלימה".

הנשימה האחרונה

חנה, אמה של גלס, היתה זו שטיפלה בה בביתה. זו שליוותה אותה לטיפולים ולבדיקות, החזיקה את ידה, חששה מהנורא מכל, אבל גם ידעה שבתה מסוגלת להפוך עולמות.

שבוע לפני מותה חלה הידרדרות במצבה. ביומיים האחרונים כבר התקשתה לנשום, אבל גם אז לא ויתרה על יציאה למרפסת. "היא עסקה כל היום במנטרות חיוביות, דמיינה שהמרפסת היא החוף של מוש, היינו שמות פופים ומדמיינות שאנחנו יושבות עכשיו בחוף עם משקה ומוזיקה טובה".

היא הבינה שמצבה מידרדר, האם הזכירה את המוות? אמרה משהו על היום שאחרי?

"בשום שלב היא לא היתה מוכנה להכיר במוות. אפילו לא כחלק מהומור שחור. היא היתה חזקה מאוד מחשבתית, לכן גם לא היו לה בקשות ולא מילות פרידה".

ביום חמישי שעבר, קצת לפני הצהריים, היא נשמה את נשימתה האחרונה. אמה היתה לצדה והבינה. היא התקשרה לילדיה ואמרה להם: "זהו. בואו הביתה".

גלס הותירה חלל עצום בקרב קהל גדול: בני משפחתה, מכריה וחבריה, וציבור שלם של אנשים שעקב אחר אורח חייה ושאב ממנה חיזוקים. קשר מיוחד היה לה עם אחייניה הקטנים: ארבל, גפן ותבל. שוב ושוב היא ביקשה לראותם ושאבה מהם כוחות גדולים. בני המשפחה הבינו, כי הילדים נותנים לה תקווה ומחזקים אותה, והם שהו רבות במחיצתה. בימיה האחרונים, כששאלה את ארבל אם צינור החמצן מפחיד אותו, הוא השיב לה: "מה פתאום, את דודה שלי ואת תבריאי". גפן הקטנה ניגבה את דמעותיה ואמרה לה: "אל תדאגי דודה, את תהיי בריאה", והיא מצדה השיבה להם בהבטחות מלאות חיים: "אני אבריא ואקח אתכם ליורודיסני".

גלס היתה בקשר עם חולים רבים, שראו בה כתובת למידע שנזקקו לו, ולתקווה. היא השיבה במייל לשאלות של פונים רבים, וניסתה בכל דרך להגיע לכולם.

"הבחורה עם הכי הרבה שמחת חיים... נתנה לנו כל כך הרבה כוח, הלב שבור. את חסרה כל כך", כתבו לה מכריה בדף הפייסבוק. "סייעת לי כל כך כשהייתי זקוקה לכך. היית הסמן הימני שלי", הוסיפה מישהי.

"אנשים התמגנטו אליה", סיפרו במשפחה. "היא ידעה לעשות חיבורים בין אנשים, היה לה קשר מטורף עם כולם. אנשים מגיעים לשבעה ומספרים איך זהר נגעה בהם, ולמרות שידענו מי זו זהר, אנחנו עוד מופתעים".

אין נחמה

בני משפחתה מתקשים להתנחם. "נכון שהחיים חזקים מהכל, נכון שיש עוד ילדים ועוד נכדים, אבל אין נחמה. אין. אנחנו בחלום", הם אומרים. "זה לא יכול לקרות. אין סיכוי שזה קרה. זהר זה תמיד שמחה, ותמיד אנשים. היא תמיד הלכה אחרי החלומות שלה והאמנו שתגשים את כולם".

לגלס היו המון תוכניות, גם יום‑יומיות וגם ארוכות טווח, אבל החשובה מכולן היתה להקים ארגון סיוע לחולי סרטן, מעין מרכז מידע שירכז בעבורם את כל הידע הרלוונטי בנוגע לסוג המחלה שלהם. "כשחלתה, היא עשתה עבודת מחקר ממש. היא לא נחה לרגע, חקרה, שאלה, קראה, הלכה לשמוע המון חוות דעת וצברה ידע רב", מספרים במשפחה. "לא היה מישהו שידע לתת לה הסבר מספק, והיא תמיד אמרה שיום יבוא והיא תקים גוף כזה, כדי שלכל חולה תהיה האפשרות לבחור בין סוגי טיפולים, ולדעת כל מה שהוא צריך על כל טיפול וטיפול".

עד הרגע האחרון לא הבינו במשפחה שזה הסוף. "אולי הבנו ולא רצינו להאמין", אומרת גיסתה. "אני מרגישה שאיבדתי אחות".

אחותה אור ספדה לה: "דיברנו על מה תעשי כשתבריאי, כל כך הרבה משימות וחלומות, כמאה שנה נוספות, עמוסות ושמחות. האמנתי שתחיי, ואני עדיין לא מעכלת".