נמל התעופה JFK המה מאדם, אבל שלושת החב"דניקים בדוכן התפילין המאולתר נותרו מובטלים.

לכאורה המיקום האסטרטגי היה מושלם: 232 יהודים כשרים ונרגשים התייצבו לבידוק הביטחוני בדרכם להגשים חלום ישן ו־La'asot Aliya, ומה יכול להיות הולם יותר מקיום מצוות זריז, בתוספת תפילה שתעלה לשמים ותסייע להצלחת הטיסה שתמריא מיד אל על?

ואולם אצל רובם, הנחת התפילין היתה מיותרת בשלב זה של היום, כי הם הרי כבר הקדימו למצוות והניחו תפילין עם שחר.

מנתוני ארגון נפש בנפש, מארגני טיסת העלייה, רוב מוחלט של כ־70 אחוזים מהקהל הקדוש הזה מגדיר את עצמו יהודי אורתודוקסי (או בישראלית מדוברת, שאליה ייאלצו להסתגל כעת: דתי־לאומי).

"זה דבר שמשנה לחלוטין את החיים". עולי נפש בנפש | צילום: שחר עזרן

בלי לפשפש בציציותיהם אפשר לקבוע כי מדובר בהערכת חסר. רק גברים יחידים שעלו למטוס לא התהדרו בכיסוי ראש, ומעטות הן הנשים שלא הוסיפו Baruch Ha'Shem ייצוגי בסיומו של כל משפט שאמרו על מה שנדמה נושא השיחה הבלעדי בטרמינל: ההגירה הצפויה לארץ שלא מכבר הגדירה את עצמה מחדש כמדינת הלאום היהודית.

וכשזה המצב, לשלושת החב"דניקים לא נותר אלא להביט על הציבור שמולו בעיניים כלות ולשמוע ממנו דברי ציונות על היום שבו גם הם יצטרפו אל אחיהם בתפוצות ויעלו יחדיו לירושלים, במהרה בימינו.

בתגובה חילקו החב"דניקים לטסים קלף קרטון, בצדו האחד תמונתו של הרבי מליובאוויטש, ומצדו האחר הטקסט העברי הקדום המכונה בפיהם Tfilas ha'Derch. ועל כך שנו חכמינו: זה נהנה וזה אינו חסר.

באים כדי להישאר

את ארגון נפש בנפש, שהפיק את טיסת העלייה, הקימו הרב יהושע פס ושותפו טוני גלברט בשנת 2002. ב־16 השנים שחלפו מאז הפך הארגון לגורם עיקרי שאחראי להעלאת יהודי צפון אמריקה ובריטניה לישראל.

זאב גרשינסקי | צילום: שחר עזרן

"קרוב ל־7 מיליון יהודים חיים בצפון אמריקה היום, כמחציתם מעורבים בחיים יהודיים במידה כלשהי", מספר סמנכ"ל הארגון, זאב גרשינסקי.

"על פי בדיקות ומחקרים שעשינו, בין חצי מיליון למיליון מהם רואים בישראל יעד לגיטימי עד רצוי. התפקיד שלנו הוא להגיע אליהם ולספק להם את הכלים הדרושים כדי שהאינטרס המשותף שלנו יהפוך מחלום למציאות".

בארגון מתהדרים בנתונים פנטסטיים של כ־57 אלף עולים חדשים שנעזרו בשירותי הארגון מאז קם הרב פס בבוקר, החליט שהוא עם והחליט לקחת איתו ציבור שלם למסע לארץ הקודש.

מרשים מזה, יותר מ־90 אחוזים מאותם רבבות עולים הצליחו להתגבר על קשיי הקליטה, על הלם התרבות ועל בעיות השפה ונשארו לחיות בישראל — נתון שכל ארגון שעוסק בקליטת עלייה היה מקבל בשתי ידיים.

כסף בכסף

הסוד מאחורי הנתונים המרשימים, מסביר גרשינסקי, טמון במענה ההוליסטי שהארגון מעניק לכל אותם עולים בפוטנציה שמביעים עניין בהגשמת החלום הציוני.

פרחים, דגלים ותקיעות שופר. ברוכים הבאים | צילום: שחר עזרן

זה מתחיל בשלב הגישושים, הבירורים והמכשולים הבירוקרטיים, מכירת הנכסים האמריקאיים וסגירת הקצוות במדינת המוצא, עובר בפישוט ובזירוז הליכי הקליטה ובסיוע בהתאקלמות בקהילה המתאימה, בעבודה ובלימודים, ומסתיים רק בתום שנים של ליווי צמוד, לאחר שהמהגר האנגלו־סקסי מרשה לעצמו להיפרד מתווית העולה החדש ובוחר בהגדרה עצמית — "ישראלי".

סלח לי על הקטנוניות, אבל אתה מתאר כאן הליך מורכב ומן הסתם לא זול. כמה עולה להביא כל עולה לישראל?

"על פי החישוב שעשינו, ההשקעה של נפש בנפש בכל עולה, משלב החיבור ועד סיום תהליך הליווי והקליטה, עומדת על בין 3,200 ל־3,600 דולר, לא כולל עלות הטיסה שאנחנו מסבסדים באמצעות המימון שאנחנו מקבלים מהסוכנות היהודית".

להכפיל ב־57 אלף אתם יכולים לבד.

כדי לסבר את האוזן נציין כי מתקציב שנתי של כ־58 מיליון שקלים מגייס ארגון נפש בנפש כ־19 מיליון שקלים באופן עצמאי מתורמים פרטיים וכדומה.

היתר מגיע מהציבור: הסוכנות היהודית, כאמור, שתורמת את חלקה ומעבירה לארגון כ־11 מיליון שקלים בכל שנה; קק"ל, שותפה אסטרטגית שמובילה עם נפש בנפש פרויקט לעידוד התיישבות עולים בנגב ובגליל ומשקיעה סכום שנתי של 13 מיליון שקלים; משרד הקליטה, שתקצב את הארגון ב־15 מיליון שקלים בשנה שעברה.

האם רילוקיישן של אלפי יהודים אמריקאים למכורתם ההיסטורית מצדיק את ההוצאה העצומה הזאת, שברובה נובעת מכספי המסים של כולנו?

דומה כי באקלים הציבורי הנוכחי, בממשל שוודאי לא ניזוק אלקטורלית מגידול באוכלוסייה המזוהה עם ערכים כמו יישוב הארץ וחיבור ליהדות, עצם התהייה על נחיצותו של גל העלייה הזה עשויה להיתפס כחתירה תחת אושיות הקיום שלנו כאן.

ואולם נראה כי בקרב אנשי נפש בנפש ערוכים להתמודדות גם עם אמירות כאלה, ובמקום לבטל את הציניות בציונות (שכמובן, מצויה בשפע בארסנל שלהם) הם בוחרים להתמודד עם הסוגיה בצורה שמדגישה את הגישה האמריקאית שהם מביאים עמם ארצה עם גל העלייה: גישה עניינית, מחושבת, כלכלית.

אותם העולים, יסבירו שם, ישתתפו בעצמם בנטל של תשלום כספי המסים, ומלבד הערכים הנשגבים תבוא התרומה למדינה לביטוי גם בצורה מטריאליסטית.

ובמספרים: על פי חישובי משרד רו"ח דלויט (בהזמנת הארגון), עמדה תרומתם הכלכלית של עולי נפש בנפש למדינה, בעשור הראשון לפעילות הארגון, על כ־420 מיליון דולר (יותר מ־1.6 מיליארד שקלים). ומאז, כאמור, חלפו כבר שש שנים.

לחיות בין הזמנים

ואמנם קשה להתעלם מכך שמדובר באוכלוסייה בעלת חתך סוציו־אקונומי גבוה, משכילה באופן יחסי ומבוססת כלכלית.

כשבארגון מתהדרים בתרומה למשק הם מציינים בגאווה את העלאתם ארצה של כ־550 רופאים ושילובם של כ־8,000 מהעולים בנגב, בגליל ובפריפריה.

בנוסף, אופרציה רב־מערכתית מתפעלת מאה עובדים של הארגון בארץ, בשיתוף 4,000 חברות שמספקות שפע של אפשרויות עבודה שממריצות את המשק הישראלי.

ועם זה צריך לזכור שבעידן הנוכחי שינוי כתובת — גם אם הוא מביא אותך הרחק, מעבר לאוקיינוס האטלנטי — לאו דווקא מבשר על שינוי במקום העבודה. דניאל וייס, למשל, הגיע לטיסת העלייה עם רעייתו רבקה, ארבעת ילדיהם והכלבה החמודה להפליא סאני, אחרי נסיעה מתישה מביתם הישן בקליבלנד. בארצות הברית הוא היה עצמאי, בעל חברה פרטית שעוסקת בייעוץ.

ובארץ? בדיוק אותו הדבר. נראה שבמקרה שלו התגברות על הג'ט לג היא עניין אבוד מראש, שכן את העתיד הנראה לעין הוא צפוי לבלות בדילוגים בין זמן אמריקה, שבה ימשיך לתפעל את החברה שלו בשלט רחוק, ובין שעון רמת בית שמש.

זה נשמע לא פשוט כלל, האתגר הזה שקיבלת עליך.

"שום דבר לא פשוט בעולם, אבל אני מרגיש שזה לא נכון לדבר על קשיים בהקשר הזה", אומר וייס ועובר לנאום ציוני חוצב להבות.

"אתה יודע מי באמת נתקל בקשיים? החלוצים שהגיעו לכאן במאה ה־19, שהיטלטלו בדרכים בספינות ובכרכרות כדי להגיע לביצות ולבנות את ביתם בידיים חשופות, בלי חשמל ובלי תנאים. זו התמודדות ממשית, אלה קשיים. בשביל משפחה מודרנית, שעומדים לרשותה כל האמצעים, לעבור לגור בארץ אבותיה זה לא קושי. זו ברכה.

"זה אולי אתגר, אבל אין לי ספק לרגע שזה הדבר הנכון ביותר. זה הבית שלנו".

ניהול קונפליקטים

הציונות הבלתי מתנצלת של וייס מאפיינת את הגישה של מרבית העולים בטיסה, ובכל זאת מעניין לשמוע גם גישות שונות. בין 34 המשפחות ו־117 ילדיהם בלטה למרחוק אלישייה קרטר, 25, במכנסיים קצרים ופירסינג באף. קרטר עולה למעגן מיכאל בגפה, משאירה בנוקסוויל, טנסי, משפחה אוהבת ואמא בוכייה.

בגלל האנטישמיות. אלישיה קרטר | צילום: נועם ביטון

במקרה שלה לא היה הציווי האלוהי הגורם המדרבן, אלא הקשיים היום יומיים שנתקלה בהם כיהודייה בדרום ארצות הברית, אזור רווי בשנאת זרים, לאומנות וגם אנטישמיות.

"הקהילה היהודית בנוקסוויל מצומצמת מאוד", היא אומרת. "יש בערך 200 משפחות יהודיות, ואני אומרת את זה מידיעה כי כמעט אצל כולן עשיתי בייביסיטר.

"אני לא דתייה, והיו לי הרבה מאוד חברים לא יהודים, ופעם אחר פעם נדהמתי לגלות איזה יחס קשה יש לכל מה שקשור ביהדות בדרום. אפילו בקרב אנשים קרובים אליי, בכל פעם שהתחלתי לדבר על משהו שקשור ליהדות הרגשתי איך הם נאטמים מולי, מתרחקים".

קרטר גילתה את ישראל בזכות "פרויקט מסע" שבמסגרתו הגיעה לכאן ושימשה מורה לאנגלית בחיפה והתאהבה בעיר.

"חיפה מדהימה בעיניי. בכלל, התאהבתי בישראל, על כל מה שיש בה, והיה לי ברור שאני לא יכולה להשאיר אותה מאחוריי ולחזור לאמריקה. כתבתי בגוגל Aliya והגעתי לאתר של נפש בנפש, ומשם הכל התגלגל, והנה אני כאן".

ומה טומן בחובו העתיד? אחרי שתסיים את לימודיה באולפן היא רוצה ללמוד לימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה. התחום שהיא מעוניינת בו הוא ניהול קונפליקטים. אין ספק שזה משהו שהאזור שלנו יכול להיעזר בו.

בהתחלה זה כואב

מאות רבות של אנשים, משולהבים ונסערים, הגיעו לטרמינל 4 של נמל התעופה בן־גוריון בשעת בוקר מוקדמת כדי לקבל את עולי טיסת נפש בנפש בפרחים, בדגלים, בתקיעות שופר ובריקודי הורה סוערים.

בין חיבוק לנישוק, כשמפלס הגאווה הלאומית גואה, הסבירה רייצ'ל הולצר ("עולה לא כך כך חדשה. כבר שלוש שנים בארץ") מה צפוי לחברות שבאה לקבל את פניהן בנמל התעופה וללוות לביתן החדש ברמת בית שמש, העיר שהולכת ומסתמנת כאתר הלוהט של העלייה לרגל לקהילה האמריקאית.

"זה כמו בנישואים, השנה הראשונה היא הכי קשה", אומרת הולצר ומרחיבה את הדימוי, "חיי הרווקות יכולים להיות כיפיים מאוד וגם לחיים באמריקה יש יתרונות ברורים, אבל תמיד יש משהו חסר.

"הנישואים, כמו העלייה, זה משהו שמחכים לו מאוד, אבל לא באמת יודעים מה יהיה אחר כך. זה דבר שמשנה לחלוטין את החיים, ועד שתחווה אותו לא תדע מה הוא. יש המון התאמות שצריך לעשות וזה לגמרי לא קל, אבל אחרי שמתגברים על הקשיים זה שווה את זה".

"אנחנו ראינו ההתמודדות עם העלייה כשאחותי עלתה לישראל", מספר אילן וורצמן, שעזב את יוסטון, טקסס, עם משפחתו והעתיק את חייו ליישוב הקהילתי מורשת בצפון הארץ.

איזו החלטה. רננה ואילן וורצמן | צילום: שחר עזרן

"הגענו לכאן, כל המשפחה, כדי להשתתף בחתונה שלה. ישבנו בבית במורשת, הסתכלנו החוצה, ואז אשתי אמרה לי שכאן היא רוצה לחיות. באותו הרגע הבנתי שאין שום סיבה, אחרי אלפי שנים של כמיהה, שלא נעשה את זה. אמרתי לה או־קי, והנה, אחרי שנה אנחנו כאן. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש בשבילי ובשביל המשפחה שלי".

ומה חושבים הילדים?

"שזו ההחלטה הכי גרועה אי פעם", מתערבת בשיחה רננה, הבת הבכורה בת ה־14, לבושה טי שירט ועליה הכיתוב USA, שלפחות בקונטקסט הנוכחי עשוי להיחשב לפרובוקטיבי במקצת. "מה כבר היה לנו רע ביוסטון? למה צריכים לבוא לישראל?".

אחר כך תעלה אחותה הקטנה אורלי לבמה ותנאם בשם כל הילדים העולים על ההתרגשות והתקווה לקראת החיים במדינה החדשה. המשפחה כולה תעלה בעקבותיה ותקבל תעודת הוקרה משרת הקליטה סופה לנדבר.

רננה תישאר לשבת בקהל. ייתכן שמדובר בלא יותר ממשבר גיל הנעורים ואולי, אולי היא תהיה אחת מאותם 10 אחוזים שיחזרו לאמריקה. ימים יגידו.

הכותב היה אורח טיסת העלייה של נפש בנפש וקק"ל, בשיתוף עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית ו-JNF-USA.