מימי ראשיתה של המושבה הרצליה, היתה ה"באסה" — הביצה הגדולה באיזור ג' בהרצליה — בעיה לא קטנה, שמנעה מעבודות בנייה להתקדם, ואף הובילה להתפרצות מחלות ומגפות, כמו מלריה. בהמשך, כאשר הוחלט על תוכנית בנייה על השטח, נגררה עיריית הרצליה לדיונים משפטיים ממושכים. היום ה"באסה" נותרה כשריד שמור היטב בפארק הרצליה היפהפה — בריכת החורף, שהפכה לאחת האטרקציות הבולטות בעיר. 

עוד קצת נוסטלגיה:

שטח הבאסה בעבר. הביצה קמה לתחייה מדי חורף | צילום: בית ראשונים

מתחילים בייבוש

שנים לפני קום המדינה, היתה הרצליה אוסף של כפרים בדואיים. התושבים הערביים המקומיים כינו את המקום "בָּאסָת אֶל קְטוּרָה", ובקיצור "בָּאסָה" (ביצה בערבית) — והשם היה שגור בפי כל במשך שנים רבות. 

איזור ה"באסה" שכן בין הכפרים הערביים אלג'ליל מדרום ואל-חרם מצפון — הגבול המזרחי של איזור ג' בהרצליה. הביצה נוצרה בשל המבנה הטופוגרפי של השטח שבין קיבוץ גליל ים בדרום לכפר שמריהו בצפון, עקב ניקוז לקוי. גבעות הכורכר המתנשאות ממערב לשטח הזה מנעו את זרימת מי הגשמים אל הים, והביצה עלתה על גדותיה. 

אחת הפעולות הראשונות שיזמה חברת "קהיליית ציון" (קצ"א — החברה הציונית אמריקנית, שפעלה ליישוב יהודי בארץ) כבר ב-1925 הייתה ייבוש הביצה, שכן מאות הדונמים המוצפים מנעו ממודדי החברה לסמן את המגרשים שנועדו למכירה. עם תחילת עבודות הייבוש, גילו הפועלים מנהרת ניקוז עתיקה שנחצבה בתקופה הרומית-ביזנטית מתחת לרכס הכורכר — שני מטרים וחצי קוטרה ו-165 מטרים אורכה. 

במשך השנים נסתמה המנהרה, בשל סחף ומפולות עפר ואבנים. אנשי "קהיליית ציון" החליטו על מבצע מידי לניקוי המנהרה הסתומה, כדי לנקז את הביצה ולמנוע את ההצפות בחורף 1926. ועד המושבה הרצליה שיתף פעולה עם "קהיליית ציון". זה לצד זה עבדו מתיישבים ופועלים בחפירת תעלות בשטח הביצה, ובהוצאת הסחף והאבנים מחלל המנהרה. בתום העבודות, החלו המים לזרום דרך המנהרה הרומית אל הוואדי שממערבה, ומשם לחוף הים (כיום איזור מלון אכדיה). 

אדמת סחף שהצטברה באיזור הביצה התגלתה כפורייה ודשנה, ונוצלה בעונת הקיץ על ידי החקלאים לגידול ירקות. ואכן, מתיישבים רבים רכשו שם חלקות קרקע לעיבוד חקלאי. 

חלק מהשטח היום. בית גידול לצמחים ולבעלי חיים במגוון גדול | צילום: אסף פרידמן

פארק לצורך גיבוש

לאחר ניקוז הביצה יצקו לרוחבה כביש בטון, שקישר בין איזור ג' לאיזור ד' בעיר. תוואי הכביש, שנמתח לאורך כמה מאות מטרים, עבר דרך שכונת מזרחי (כיום רחוב הרב קוק). ואולם, בעיית השטפונות לא נפתרה במקום באופן מוחלט. בשל ריבוי הגשמים באיזור, קמה הביצה לתחייה מדי חורף. האדמה הפכה לטובענית ומעבר כלי רכב ועגלות הפך לבלתי-אפשרי. בתום החורף, כשיבשו המים, הייתה הבאסה למסתור יום לתנים ולנמיות. הביצה משכה אליה גם יתושים, ותושבי איזור ג' בהרצליה החלו לחלות בקדחת ובמלריה.

ישראל עמיר, מי שהיה המפקד הראשון של חיל האוויר הישראלי, היה שנים קודם לכן חייל בהגנה. ב-1928 קיבל משימה ממפקד ההגנה — לקחת לידיו את ענייני הביטחון של מושבות השרון הרצליה, רמת שרון וקריית שלום. עמיר היה למפקד ההגנה הראשון בעיר. המשימה שניצבה בפניו היתה להכשיר, לאמן ולארגן את כוח ההגנה במושבה הרצליה ובאיזור ג'. לצורך אימוני ירי, הכשירו אנשי ההגנה את המנהרה הרומית. בספר שכתב שנים לאחר מכן, סיפר עמיר כיצד הפכה המנהרה למטווח אימוני ירי ולסליק, מתחת לפני השטח ומתחת לאפם של הבריטים.

הפעם הראשונה שבה הוזכרה תוכנית להפוך את הבאסה לפארק עירוני גדול היתה במסגרת תוכנית אב משנת 1974. ראש העירייה היה אז יוסף נבו, והתוכנית חזתה את התפתחותה של העיר עד שנת 2000. 

אחת המטרות העיקריות של התוכנית היתה לגבש את אזורי הרצליה לקהילה אורבנית אחת. בין מערב הרצליה למרכזה לא היה אז רצף בנייה. לפיכך, התוכנית כללה פארק עירוני גדול בשטח ה"באסה", למען כל תושבי הרצליה, שיכלול שטח פתוח ושירותי ספורט ונופש, מתוך הנחה שפארק זה יתרום לאיחוד ולגיבוש שני חלקי העיר.

בין כותלי בית המשפט

18 שנים לאחר מכן, כאשר אלי לנדאו כיהן כראש עירייה, נערכה תחרות אדריכלים להקמת הפארק, וזכו בה ליפא יהלום וגן צור. אולם, סמוך לסופה של המאה ה-20, הועבר התכנון לידיו של האדריכל שלמה אהרונסון. אז גם התחילו הבעיות המשפטיות: התוכנית כללה מתחם של כ-800 דונם, הכולל את השטח שבין קטע רחוב ז'בוטינסקי ופסי הרכבת, לבין שדרות שבעת הכוכבים ורחוב הבריגדה היהודית. ראש העירייה דאז, יעל גרמן, קבעה כי שטחי הבאסה יופקעו וייעודם ישונה מקרקע חקלאית לצורכי פארק ובנייה ציבורית. הדבר לא קרה מיד, ושנים לאחר מכן (ועד היום הזה) ניהלה עיריית הרצליה מאבקים משפטיים על השטח, שכן הבעלים המקוריים ויזמים למיניהם גילו את הפוטנציאל, ורצו להקים במקום בתי מגורים רבי קומות.

הוועדה המקומית התמודדה אז עם עשרות תביעות של בעלי הקרקע, שבהמשך פנו לבית המשפט המחוזי, בטענה כי ציפו שהקרקע תופשר לבנייה, למגורים או למסחר. עד היום נידון בבית המשפט גובה הפיצויים שעיריית הרצליה תצטרך לשלם לבעלי הקרקע. על-פי הערכות, הפיצוי שעל העירייה יהיה לשלם יעמוד על לפחות 45 אלף דולר לדונם, בתוספת הצמדה וריבית מאז אישור התוכנית. בהתחשב בכך ששטח הפארק הוא 717 דונם, סכומי הפיצוי הכוללים צפויים לעמוד על יותר מ-100 מיליון שקל. 

בעת שסוגיית הפיצויים נדונה בבית המשפט, הוקם בהרצליה פארק עירוני מיוחד במינו. הקמת השלב הראשון של הפארק הסתיימה בשנת 2008, אז הוא נחנך. ברחבי הפארק, על פני עשרות דונמים, פותחו מסלולי הליכה, ריצה ורכיבה; מתקן משחקים אתגרי לילדים; מתקן משחק מוצל לפעוטות; בית קפה, אגם מלאכותי, אמפיתיאטרון ומדשאות נרחבות. עד היום הסתיימו שלושת שלבי הבנייה הראשונים של הפארק.

השריד האחרון מהבאסה, שיובשה זה מכבר, הוא בריכת החורף המיוחדת של הפארק — בריכה שבאופן טבעי מתייבשת בתקופת הקיץ ומתמלאת בתקופת החורף על ידי מי גשמים ונחלים. בריכת החורף היא בית גידול למיני צמחים רבים, ומושכת אליה ציפורים, עופות מים ויצורים חיים במגוון גדול.