בילוי של קיץ בחופי הרצליה | צילום: בית ראשונים

חוף דבוש - על שם המסעדה המיתולוגית, המגלשות בחוף זבולון, מלך הים שנפטר בעודו שט על החסקה, גלידת אריה בחוף המשפחתי, הבית של ניסים כחלון בסידנא עלי, הבנות, הבנים והמטקות הבילויים בחופי הרצליה שזורים בזיכרון ובהיסטוריה של תושבי השרון.

אלי קשטן בן ה-58 נולד וגדל בהרצליה. את רוב ילדותו ונעוריו, הוא מספר, העביר בחופי הים של העיר, ובמיוחד בחוף דבוש. צעירי העיר מכירים את החוף בשמו המוכר ביותר "אכדיה צפון", ואילו בקרב הוותיקים מוכר החוף בכינויו "חוף דבוש", על שם מסעדת דבוש, שפעלה במקום בעבר, מסעדת אוכל ביתי שכל הרצלייני ביקר בה.

מסעדת דבוש. משכה אליה בני נוער וצעירים | צילום: אלי קשטן

המבוגרים יזכרו את העגלות הרתומות לסוסים, שהגיעו עם בעליהם כדי לרחוץ בים. כיום, זה אחד החופים המבוקשים בעיר, בגלל רצועת החול הרחבה ביותר מבין כל החופים בהרצליה, ובזכות הנגישות הנוחה לחוף, הממוקם ליד מלון דניאל. "זה היה חוף אגדי", אומר קשטן בקול חנוק. "דורות שלמים גדלו בחוף דבוש. בצעירותי, היינו, בני הנוער, מבלים את ימי שישי ושבת רק שם. שעות על גבי שעות, מהבוקר ועד הערב. את ארוחת הצהריים אכלנו אצל דבוש, מן הסתם. אכלנו בעיקר קוסקוס, מפרום, דגים. לא היה ולא נברא עוד קוסקוס טעים כמו של מרים ורפאל דבוש, ז"ל.

"המצילים בחוף היו בעצמם דמויות מיתולוגיות, שכל הרצלייני זוכר: ששון, אשר ויעקב. כולם הכירו אותם והם הכירו את כולם. אשר חכמון, המציל השובב, היה המלך של הים, ולכן זה לא מפתיע שהוא נפטר בעודו בים, כאשר בזמן שיט על החסקה קיבל התקף לב (המקרה אירע בשנת 2007). כל הרצלייני מכיר את הסיפור שלו, ותחנת ההצלה נקראה לימים 'תחנת אשר', על שמו. אני זוכר גם את מגלשות המים. המגלשה התחילה בחוף זבולון, ואז לתקופה קצרה העבירו אותה לחוף דבוש. קראו לה 'גליש גלאש', והיינו צריכים לקבל גומייה חומה על היד כדי לעלות עליה. אני זוכר אותי ואת החברים עומדים בשיניים נוקשות, מחכים לתורנו לעלות למגלשה. הדברים הקטנים האלה היו האושר של פעם. לא צריך היה יותר מזה".

הגליש גלאש בחוף זבולון. אטרקציה מקומית | צילום: אורן ויטונסקי

מההגנה לצופים

כאמור, לפני שמגלשת "גליש גלאש" הגיעה לחוף דבוש, מגלשות המים היו המאפיין הבולט של חוף זבולון המיתולוגי. חוף זבולון קרוי על שם מבנה שהוקם ב-1939 על ידי אגודת "יורדי ים זבולון", שהיתה בעבר חלק מתנועת נוער ימית, שפעלה במקום עד שנות ה-80. לצורך פעילות תנועת הנוער, הוקם מבנה בטון מוארך, עם דלת לכיוון הים ובלי רצפה יצוקה. מול המבנה, בים, הוקם מזח עץ ששימש לגרירת הסירות לים.

מבנה הבטון שימש בימים ההם גם את ארגון ההגנה לתצפית, לאיתות ולאכסון סירות, שיעזרו למעפילים לרדת לחוף. מבנה הבטון נהרס בשנת 1968, לאחר שסערה חזקה פקדה את החוף. תחת הריסות המבנה נמצאו שרידי סליק. המועדון נבנה מחדש במקום חלופי, בעזרת עיריית הרצליה. במהלך השנים הפך הסניף למועדון ימי עירוני, שהתפתח ובשנות ה‑70 הפך לשבט צופי ים, וכיום פועל במקום שבט צופי ים "דקר". 

"כניסה למגלשה עלתה בערך חמישה שקלים, והיתה אפשרות לקנות כרטיסייה", נזכרת אתי לוין, ותיקת הרצליה. "בשביל כל סיבוב על המגלשה היינו קונים גומיות. הגומיות היו ההוכחה ששילמנו. כל הצעירים היו מחפשים גומיות על הרצפה ואוספים אותן, כי ה'גליש גלאש' הכחולה היתה האטרקציה הכי טובה בחוף. אז לא היו אמצעי בטיחות כמו היום, והזרם במגלשה היה חזק מאוד. אני זוכרת שחבורה של בנים היו יושבים על כיסאות פלסטיק מול הקצה של המגלשה, ומחכים לראות אם לאחת הבנות תעוף החזייה של הבגד ים. כן, זה היה קורה הרבה.

"חוף זבולון היה החוף של הצעירים. בנים ובנות היו מגיעים לחוף הזה כדי להכיר. הבנות היו 'מטגנות' את עצמן בשיזוף בשמש במשך שעות, בשמן תינוקות. הבנים היו משחקים מטקות. היו תחרויות מטקות בין קבוצות מבתי הספר. אלה היו הבילויים שלנו פעם".

שוקו וניל

חוף השרון הוא "החוף המשפחתי" ביותר בהרצליה. החוף ממוקם בסמוך לכיכר דה שליט, על יד גלריית האומנות "תירוש". בסמוך תוכלו למצוא שלל מסעדות, קיוסקים, מיני-מרקטים, שביל מרוצף רחב ידיים, מועדון השיט "גזיבו" ושלל מתקנים, שנועדו להנעים את זמנם של המתרחצים.

גלידת אריה. הילדים ליקקו גלידה והתגלגלו במדרונות | צילום: יעל גרטי

הזיכרון הנוסטלגי הבולט ביותר מחוף השרון, שעל אי-קיומו ההרצליינים הוותיקים לא יכולים לסלוח, הוא גלידת אריה המיתולוגית, שנסגרה זה מכבר.

"במשך שנים רבות, בעבור תושבי הרצליה, ובעיקר הילדים, חוף השרון היה מילה נרדפת לגלידת אריה", מספרת אורטל, תושבת העיר בת 40. "המדשאות הצמודות לחוף השרון היו מלאות בילדים שמלקקים גלידה ונהנים. זה היה פשוט חלק משגרת החוף הקבועה של כל רוחצי חוף השרון. בגד ים, כפכפים, מטקות וגלידת אריה לילדים. הגלידה האהובה עליי? גלידה מקופלת. אברומק (אבי), המנהל של המקום, היה מפנק אותנו במקופלת שלמה בתוך הגלידה.

"המדשאות עצמן היו אחד מהמאפיינים של חוף השרון. הן ציפו מדרון תלול, והיו אטרקציה של גלגולים - כל הילדים היו מתגלגלים מלמעלה עד למטה. ילד אחד היה מגלגל וחבר שלו היה מתגלגל. אז המגלגל היה צריך לרדוף אחרי המתגלגל ולהשיג אותו למטה. היום, כבר לא עושים את זה, אולי בגלל המודעות לסכנה, ואולי כי הילדים של היום לא יודעים ליהנות כמונו. חוף השרון היה גם מלא בזפת, ולצדי תחנת ההצלה ניצבו מתקני הגלגל לניקוי זפת. אני זוכרת תורות ארוכים של אנשים שמחכים להשתמש במתקן הניקוי. לא בהכרח כדי להתנקות מהזפת שנדבקה לרגלנו אלא כי זה היה כיף, והריח המסריח הזה, של הנפט, היה ממש ממכר. כמי שגדלה בחוף השרון, אני מסתכלת עליו קצת בעצב היום. לא נותר הרבה מרצועת החול הרחבה שהיתה בו, הכל הלך לטובת המרינה. אנחנו הוותיקים יכולים רק להתגעגע".

בית המערה. יצירת אומנות של איש אחד | צילום: פרטי

איש המערות

חוף סידנא עלי או חוף נוף ים, הוא החוף "הסודי" של הרצליה, שאליו מגיעים אנשים ובעיקר צעירים המעוניינים להתבודד. החוף ממוקם בסמוך למסגד סידנא עלי, המסגד של הכפר הערבי אל-חרםששכן במקום עד מלחמת העצמאות, לפני הקמת העיר הרצליה, והוא החוף הצפוני ביותר ברצועת החופים של העיר.
מי שמכיר את החוף היטב, מכיר גם את הבית של ניסים כחלון. הבית חצוב בתוך מערה, באחד ממצוקי הכורכר, ונראה מבחוץ בהחלט לא שגרתי. "בית המערה היה אטרקציה לכל מי שגדל בהרצליה, והתושבים היו אוהבים להתקרב לבית רק כדי להתפלא שבמקום לא שגרתי כל כך תלויה כביסה על החבל", מספר אמנון יהושע, תושב ותיק בן 60. "כשהיינו צעירים היינו קוראים לניסים, בעל הבית, 'איש המערות' או 'ניסים וואחש', אבל היום, כשאנחנו בוגרים יותר, אנחנו יודעים שמה שהוא בנה שם לא פחות ממדהים. האיש אומן. זוגות היו מגיעים מהחוף לבית המערה, כדי לערוך שם את צילומי החתונה שלהם.

"חוף סידנא עלי היה חוף של אהבה. כשהיינו צעירים היינו אומרים: 'מה שקרה בסידנא עלי נשאר בסידנא עלי'", מוסיף יהושע, ואף מתוודה שאת אשתו לקח לחוף בלילה זרוע כוכבים, עוד לפני שהיתה אשתו. "היינו צעירים וזה מה שצעירי הרצליה היו עושים כשהיו רוצים להתבודד עם מושא אהבתם", הוא צוחק. "אז כן, לקחתי את אשתי לדייט לילי בחוף. זאת היתה האהבה הראשונה שלי, ותוך פחות משנה היא כבר היתה אשתי. היום אנחנו לוקחים את הנכדים לחוף הזה, זאת סגירת מעגל".