רועי (מימין) ואיתי. "זו חוויה עוצמתית" | צילום: צביקה טישלר

איתי יצחקי ורועי רחמים מהרצליה הכירו בכיתה ו', כששיחקו יחד כדורסל וכדורגל. הם הפכו לחברים טובים, נפגשו שוב בתיכון "היובל" ולמדו באותה הכיתה. היום שניהם מנהלי משלחות הומניטריות בעמותת "לוחמים ללא גבולות". רועי הוציא באחרונה את המשלחת הראשונה מסוגה לברזיל, ואיתי סוגר בימים אלה את ההרשמה למשלחת החמישית להודו.

עד קצה העולם

איתי יצחקי, בן ה-27, הוא תושב שכונת נוף ים. הוא שירת כלוחם ביחידת אגוז, כמפקד צוות וכסמל טירונים. "אחרי הצבא חיפשתי עבודה מגניבה במיוחד, עבודה בחו"ל. הגעתי לפרויקט שמתקיים באנגולה, אפריקה, שמטרתו לפתח מערכות מים במקומות נידחים. אחרי תשעה חודשים באנגולה מצאתי בזה מטרה לחיים, ורציתי להמשיך ולעסוק בפעילות הומניטרית במדינות העולם השלישי. גיליתי, שמעניין אותי להכיר תרבויות חדשות, רחוקות ממה שאני מכיר. התאהבתי ברעיון שהם חיים בבקתות עץ בלי מים זורמים, ועדיין טוב להם והם שמחים בחלקם. זה מכניס לפרופורציה.

"אחרי שסיימתי את העבודה באנגולה, חיפשתי מסגרת דומה להתנדב בה. בשנת 2016, בזכות המלצה של חברה מהלימודים, נכנסתי לעמותת 'לוחמים ללא גבולות'. הצטרפתי כמתנדב למשלחת להודו, והתאהבתי בעשייה. לעמותה הבאתי את רועי, החבר הכי טוב שלי, כי הכרתי את האיכויות שיש בו, וידעתי שהוא יתקבל".

רועי רחמים בן ה-27 היה קצין בנח"ל. כשאיתי קרא לו להצטרף לעמותה הוא בדיוק נשלח למילואים. מאוחר יותר עבר את המיונים, התקבל, והצטרף לראשונה למשלחת להודו, שנוהלה על ידי חברו הטוב, בקיץ 2017. "לאחר שחזרנו מהודו הציעו לי לנהל את המשלחת לברזיל", הוא מספר. "מדובר למעשה במשלחת הישראלית ההומניטרית הראשונה שיוצאת לברזיל. זה היה כבוד גדול בשבילי. הסכמתי מיד. לפני חודשיים חזרנו מברזיל. זאת היתה חוויה יוצאת דופן".

עמותת "לוחמים ללא גבולות" היא עמותה ישראלית-ציונית, הפועלת למנף את התשתית העצומה של עשרות אלפי תרמילאים ישראלים, בוגרי צבא, המטיילים במדינות העולם השלישי, לטובת התנדבות הומניטרית כחול-לבן במדינות אלה, כחלק מ"הטיול הגדול".

לפני המסע לחו"ל, כל אחד מהמתנדבים מחויב לעבור שלושה ימי התנדבות בארץ, בכפר סילבר, בפנימיית "רננים" בזכרון יעקב ובכפר הנוער בכנות. המטרה היא, להיטיב עם האוכלוסייה הנזקקת, וגם להציג את הפנים היפים והאמיתיים של ישראל ושל בוגרי צה"ל בארץ ובעולם.

"כשהגענו לשכונת סלאמס שנקראת בייקה-לה-ווסט במומביי, הודו, גילינו מקום שאין בו תיירים כלל, ובמיוחד אין ישראלים", מספר איתי. "בהתחלה יש הלם ראשוני - זה רק אנחנו, וכל השאר הם הודים מקומיים. אנחנו עובדים עם בית ספר מקומי ומלמדים את הילדים מדעים, גיאוגרפיה, וגם עניינים יום-יומיים, כמו היגיינה, מיחזור, ערכים. כמו כן, אנחנו עוסקים בצביעת קירות, בשתילת ערוגות, בשיפוץ בתים. אנחנו עושים מה שצריך.

"במשלחת השנייה הגענו בדיוק לאותו המקום, לאותו בית הספר, והילדים זיהו אותנו, חיבקו אותנו וקפצו עלינו. זה ממש ריגש אותי שהם זכרו אותנו, הרי עברה שנה. כנראה היינו בעלי חשיבות רבה מאוד מבחינתם. אני זוכר שנכנסתי לבית הספר במשלחת השנייה, והילדים קראו לי בשמי. זה גרם לי להלם קל, ולריגוש עצום. מדהים שהם מחכים לנו שנבוא, מדהים שהם זוכרים אותנו בשמות שלנו, אף על פי שהמשלחת נמצאת שם רק שבועיים, ויוצאת לשם פעם לשנה. מדהים לגלות שבקצה השני של העולם יש קבוצת ילדים שחושבים עליך, גם כשאתה נמצא ממש ממש רחוק מהם - בישראל. זה השכר האמיתי שלנו".

רועי במסגרת המשלחת לברזיל. חושב לפנות לחינוך | צילום: עמותת "לוחמים ללא גבולות"

ליצור מעגל התנדבות

כאמור, לפני חודשיים יצאה המשלחת ההומניטרית הראשונה לברזיל, בניהולו של רועי.

"המתנדבים למשלחת לברזיל לא התחילו את המסע שלהם יחד בארץ. למעשה, כל אחד מהם עשה את הטיול הגדול של אחרי צבא, אבל במהלך הטיול, בתאריך שנקבע מראש, הצטרפו התנדבים למשלחת, ובחרו להקדיש שבועיים מהטיול לפעילות של העמותה", הוא מספר. "הגענו לריו דה ז'נרו, לפבלה - שבה אין אף אדם שהוא לא ברזילאי. בהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות. זה לא איזור תיירותי, להיפך. זה איזור עני ומוזנח מאוד. התנדבנו בבית ספר מקומי, ובמרכז קהילתי מקומי, בהעברת שיעורי העשרה לילדים, בעיקר באנגלית ובחשבון.

"פגשתי שם שלוש אחיות, שאין ביניהן קשר דם. אישה טובה אימצה אותן, ואין להן משפחה אחרת. הילדות האלה בנות שבע ויותר, ומעולם לא למדו במסגרת חינוכית, ודאי לא בבית ספר. הן נהגו להגיע למרכז הקהילתי כדי לצייר או לשחק עם ילדים אחרים. לקחתי אותן בחסותי, וישבתי ללמד אותן.

"לימדנו אותן לספור באנגלית, וגם כמה תרגילי חשבון בסיסיים. בתום השבועיים של המשלחת, אמן המאמצת היתה מופתעת כל כך מההתקדמות שלהן, שהחליטה לרשום אותן לבית הספר. הפעילות שלנו בריו יצרה הד, ובעקבותיו יצרו אתנו קשר סטודנטים מקומיים, שהחליטו, במידה רבה בזכותנו, להגיע בכל שבוע לבית הספר הזה, כדי ללמד את הילדים בהתנדבות. יצרנו מעגל התנדבות מקומי, וזה ריגש אותנו מאוד. ביום האחרון שלנו בבית הספר ערכו טקס לכבודנו והניפו את דגל ישראל. זאת היתה חוויה עוצמתית".

איך למעשה מורכבת ומתנהלת המשלחת?

"25 חבר'ה מכל קצוות הארץ, שאין ביניהם דבר משותף, נפגשים לראשונה בפעילות הומניטרית בקצה השני של העולם. מדהים לגלות עד כמה רחב לבם של האנשים האלה. במשך שבועיים זה הדבר הכי חשוב להם - עזרה לילדים האלה. נוצרות חברויות אמיתיות לחיים, וכיף לגלות שלא משנה מי אתה ומאיפה באת, כולם משקיעים את מירב האנרגיות שלהם במשך השבועיים האלה של ההתנדבות".

איך היה לעבור את החוויה הזאת ביחד, כחברי ילדות?

איתי: "אותי הרגיע מאוד לדעת, שרועי נמצא אתי במשלחת. אני יודע שכל מה שאבקש ממנו הוא יעשה, ואני יכול לסמוך עליו. כל שאר המתנדבים מגיעים לבד, אין חברויות מהבית, ואני כן זכיתי לכך. היה לי מזל גדול שנבחרנו לעשות את זה יחד. זה יירשם בספר החוויות המשותפות שלנו כחברים. החיים הם סלסלה של חוויות".
רועי: "היה כיף להסתכל על איתי מהצד. הרגשתי גאה לדעת, שכל מה שקורה זה בזכות חבר שלי מכיתה ו'. למדתי ממנו הרבה, כדי להפוך להיות מנהל משלחת בעצמי".

מה זה אומר להיות מנהל משלחת?

איתי: "זה אומר להיות האבא של המתנדבים. התפקיד שלנו כמנהלי משלחות זה להיות אחראים לצרכים של כולם, לדאוג שהכל בסדר אתם, וגם לארגן את התשתיות למשלחת, ליצור קשר עם הגורמים המקומיים, לארגן לוחות זמנים. זה תפקיד מספק מאוד".

איתי במסגרת המשלחת להודו. "בהתחלה יש הלם ראשוני" | צילום: עמותת "לוחמים ללא גבולות"

לעשות טוב בעולם

כאשר השניים נשאלים מה גורם לחבר'ה צעירים שגרים במקום נוח מאוד בהרצליה לצאת למסע הומניטרי במדינות עולם שלישי, אומר רועי: "קודם כל גילינו, שכל מה שאומרים על המדינות האלה, לא בהכרח נכון. פגשתי אנשים מדהימים עם סיפורי חיים קשים, אבל עם לב רחב במיוחד. המנהלת של המרכז הקהילתי בריו היא אישה שגנבה כדי לשרוד, ונכנסה לכלא. בעלה, אומן גרפיטי, הקים את המרכז בשביל הילדים בסביבה. כשאתה פוגש אנשים כאלה, אתה מקבל פרופורציה אחרת בחיים. האנשים והילדים האלה לא צריכים כסף ונוחות בשביל להיות מאושרים, שמחים, אנשים טובים. החוויה הזאת גרמה לי לשכוח שאני בא ממקום נוח בהרצליה, זאת החוויה החזקה ביותר שעברתי בחיים שלי, הדבר בעל המשמעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיים. הברזילאים כיבדו אותנו ושמחו על הפעילות שלנו. למרות הסכנה במדינות האלה, ממש לא הרגשנו את זה. לרגע לא הרגשנו מאוימים, וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. זאת, לפחות, החוויה האישית שלי מהמשלחת".

איתי: "העמותה מבוססת על המצב המוכר, שבו ישראלים רבים משתחררים מהצבא ונוהגים לצאת למסע בחו"ל, בעיקר במדינות דרום אמריקה, בהודו ובמזרח, שנמשך כמה חודשים. גילי כהן, מנכ"ל העמותה, חשב - מדוע לא לגייס אותם לשבועיים של התנדבות, וגילה שישראלים רוצים מאוד לבוא ולעשות מעשים טובים ברחבי העולם. אנחנו רוצים גם לשפר את התדמית שלנו בעולם, ולהראות את המהות האמיתית של הישראלים. בימים אלה אני מארגן את המשלחת החמישית להודו (השלישית שאני משתתף בה), ואני נדהם ומתרגש מהכמות הגדולה של הצעירים שמגיעים אלינו לראיונות. ההיענות ענקית, וזאת ההוכחה הגדולה שישראלים רוצים לעשות טוב בעולם".

איתי לומד הנדסה אזרחית באוניברסיטת אריאל, ורועי לומד מינהל עסקים במרכז הבין-תחומי בהרצליה. המסעות הצליחו לגרום לשניהם לחשוב אחרת על העתיד. "המשלחת לברזיל היתה החוויה החזקה ביותר בחיים שלי, והתחלתי לחשוב על תחומי עיסוק נוספים בחיים", אומר רועי. "הרגשתי, שללמד ילדים בא לי די טבעי, ואני חושב לפנות למקצוע החינוך. אם אשאר בתחום העסקים, אולי אפנה לניהול פילנטרופי. בסופו של דבר, מהמסעות האלה הבנתי שאלה הדברים החשובים באמת בחיים, יותר מכל משוואה שאצליח לפתור".