תואר אחד, יחיד ומיוחד, יושב לו בנחת בארון הגביעים של בני הרצליה. גביע המדינה, שהושג אחרי ערב בלתי-נשכח, שייזכר לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית של הרצליה בגביע, אלא גם בגלל שורת האירועים האלימים בסיום משחק הגמר. 

הנקמה של אמישה

השנה הייתה 1995. עשר שנים לאחר שנוסדה, ביוזמתם של ראש עיריית הרצליה דאז, אלי לנדאו, ושחקן העבר האגדי טל ברודי, הגיעה הקבוצה הצעירה והצנועה מהשרון לגמר גביע המדינה, כאשר מולה ניצבת סוללת הכוכבים של הפועל חולון. 

את הקבוצה אימן מי שיהפוך עם הימים לאחד המאמנים הטובים בכדורסל הישראלי, אפי בירנבוים. הוא בנה קבוצה על טהרת הישראלים (רק שני זרים הורשו לשחק בליגה), עם שמות כמו רותם ארליך, אמיר כץ, קורן אמישה, מיקי הרמן ואמיר "הילד" דורון. הזרים היו פול תומפסון וג'ון הדסון. הרצליה, שהחלה את דרכה בשם "הפועל הרצליה", הציגה באותה העונה כדורסל התקפי ומרתק, ושיחקה באותו האולם המשמש אותה עד היום - "היובל". 

בחצי הגמר פגשה הרצליה את האלופה הנצחית דאז, מכבי תל אביב. הרצליה, שכבר הביכה את הצהובים לא פעם מאז שעלתה לליגה הראשונה, נתנה הצגה בראשותו של קורן אמישה. הוא התעלל בקבוצה שזרקה אותו שנתיים לפני כן, בעונת הדובדבנים המפורסמת, שבה איבדו הצהובים את האליפות לגליל עליון. הנקמה של אמישה הגיעה באותו חצי הגמר. מחצית שנייה נדירה של האיש, שצלף מכל עבר, שלחה את מכבי הביתה, והעלתה את הרצליה לגמר מול ה"דרים-טים" של הבעלים דאז, נחום מנבר.

רותם ארליך מול גיא גודס | צילום:  יוסי רוט

מנבר, שלימים הורשע בריגול וישב בכלא שנים ארוכות, בנה בחולון קבוצות חלומות. עדי גורדון ותומר שטיינהאור היו הישראלים הבכירים, דייוויד ת'רדקיל ושלטון ג'ונס היו הזרים, ועל המקהלה החולונית ניצח מייקל "המשוגע" קרטר. המאמן היה אריק שיבק, כיום מאמן הרצליה, והמנג'ר היה רלף קליין האגדי. חולון פינטזה על תואר ראשון בהיסטוריה של המועדון, והיא לא התכוונה לאפשר להרצליה לחבל לה בתוכניות. 

"האווירה לפני המשחק היתה חמה תרתי משמע", נזכר אמיר כץ השבוע. "היה לי בזמנו רכב ספורט אדום. אלמונים הגיעו ושרפו את הרכב של שכן שלי, כאשר חשבו ככל הנראה שזה הרכב שלי. בימים שלפני הגמר הציבו ניידת משטרה ליד הבית שלי. כולם חשדו שזה היה מישהו מאוהדי חולון. מעולם לא גילו מי עשה את זה. כמה ימים לפני הגמר היה משחק ליגה והפסדנו להם, כך שהאווירה לקראת הגמר היתה לוהטת. ידענו שיש רק משחק אחד שנמצא בראש מענייננו, וזה גמר הגביע. רצינו את הגביע. אחרי שעברנו את מכבי בחצי, אמרנו שאין מצב שאנחנו מסתפקים בזה. בתקופה ההיא לנצח את מכבי היה נדיר, ואחרי שעשינו את זה אמרנו לעצמנו שאנחנו פשוט לא חוזרים הביתה בלי הגביע".

רותם ארליך: "לפני חצי הגמר מול מכבי היתה לנו סדרה נהדרת בליגה, עם איזה עשרה נצחונות רצופים, והגענו בכושר נהדר. קורן אמישה היה האקס פקטור, ונתן שואו גדול. קורן התפוצץ ולא השאיר למכבי סיכוי. חולון חיכו לנו בגמר, והיו מרוצים שהם פוגשים אותנו ולא את מכבי. אחרי המשחק הם הצטערו על זה".

הפציעה של הדסון

ארבעה ימים לפני הגמר נפגשו הקבוצות במשחק ליגה, וכוכב הרצליה ג'ון הדסון נפגע בקרסול. סיפור הכשרתו של הדסון נכנס לספר הניסים והנפלאות של הרצליה, בחסותו של הפיזיותרפיסט האגדי של הרצליה, משה סגל, שזוכר כמובן כל פרט מהסיפור המדהים הזה, אף שחלפו יותר מ-20 שנה. 

"עשיתי קריירה מסיפור הפציעה של הדסון", נזכר סגל השבוע. "זה באמת סיפור בלתי-נשכח, ואחת הסיבות העיקריות להיסטוריה שעשינו אז. ביום ראשון היה משחק ליגה נגד חולון, ולקראת הסוף הדסון עיקם את הקרסול ונשכב מתחת לשולחן של המזכירות, נאנק מכאבים. ניב רסקין היה שדר צעיר בגל"צ. הוא בא אליי ושיגע אותי: 'מה קרה לו? מה יש לו? הוא ישחק בגמר?'. העפתי אותו ממני. הרגל התנפחה ונסענו לבית החולים". 

פול תומפסון מקדים את דאנקלי (מימין). אמיר כץ וקורן אמישה (משמאל) | צילומים: יוסי רוט

סגל ממשיך: "הרופאים אמרו שיש לו שבר בעצם הפטישון, והוא צריך להיות מגובס למשך חודש, עד שיתאחה, ואז לעשות פיזיותרפיה. במילים אחרות, הם אמרו שג'ון גמר את העונה. דאגנו שבעיתונים יכתבו שהוא לא ישחק בגמר. הקבוצה התכוננה כרגיל, והתחלנו לעבוד על הרגל של הדסון יומם ולילה. ביום רביעי, לילה לפני המשחק, ב-12 בלילה, הגענו לאולם: אפי, עופר ברקוביץ העוזר ואני. עשיתי לו קיבוע חזק, שהקרסול לא יוכל לזוז, ואז לאט לאט הוא התחיל לעמוד, ללכת, לזרוק, צעד וחצי. אפי בא אליי, חיבק אותי ואמר לי: 'אנחנו לוקחים את הגביע!', אמרתי לו: 'אתה משוגע'". 

"זה היה לילה בלתי-נשכח, שבעיצומו הבנו שאנחנו הולכים לקחת את הגביע", מספר בירנבוים השבוע. "משה סגל קיבע לו את הקרסול. עופר ברקוביץ ואני הסתכלנו זה על זה, ולא האמנו שהוא יוכל לשחק, אבל סגל עשה קסמים. הדסון היה איש מיוחד מאוד. ספורטאי למופת. האוהדים לא סתם קראו לו סופרמן. ברגע שראינו שהוא יכול לשחק, זה נתן לנו את ההבנה שהולכים לעשות את זה".

ארליך: "משה סגל זה אגדה. הוא היה הרבה יותר מפיזיותרפיסט, הוא היה חלק מאתנו. מה שהוא עשה עם הדסון היה בלתי-ייאמן. הוא טיפל בו שעות על גבי שעות, ולאף אחד לא ברור איך קרה שהוא הצליח להעמיד אותו על הרגליים. כשראינו שהדסון הולך לשחק, ידענו שננצח, ורק קיווינו שהוא לא ירסק את הרגל. הדסון נתן הצגה, וכל הקרדיט מגיע לסגל. להעמיד שחקן במצב קשה כל כך, ולהכשיר אותו למשחק חשוב כל כך, זה פשוט מדהים. בלי הדסון כנראה לא היינו לוקחים את הגביע".

"לסגל היו כל מיני תרופות של רופא אליל", נזכר כץ. "הוא היה מכין כל מיני קוקטיילים. לפעמים זה עבד, ולפעמים זה כמעט הרג אותך. משה סגל היה אגדה בבני הרצליה. אהבתי אותו מאוד. בכלל היתה אווירה משפחתית מאוד, עם מואטי היו"ר, והסגל שהיה בעיקר ישראלי". 

הדחיפה של הקהל

יום המשחק הגיע. יד אליהו היה מפוצץ, והחלוקה ביציעים היתה כמעט שווה. אוהדי חולון היו כמובן דומיננטיים יותר, אך האוהדים שהגיעו מהרצליה נתנו גם הם תצוגת עידוד יוצאת דופן.  

ארליך: "העיר היתה בטירוף מוחלט. הגיעו 5,000 אוהדים וזה היה מדהים. לא יודע אם היום אפשר לגייס כל כך הרבה אוהדים. ראש העיר לנדאו והיו"ר מואטי ז"ל עשו המון למען המועדון. לנדאו תמך מאוד בקבוצה, ומואטי היה כל יכול. לפני המשחק, הדבר היחיד שדיברו עליו בהרצליה היה הגמר". 

בירנבוים: "אני זוכר שהגיעה כמות אדירה של קהל שלנו. הסתכלנו ליציע וראינו 5,000 אוהדים שדחפו אותנו ונתנו אווירה מדהימה. היתה בחורה ששמה ניקול, שאירגנה את כל העניין של האוהדים, ועם היו"ר המיתולוגי של הרצליה זאב מואטי, הם עשו עבודה מדהימה כשהביאו כל כך הרבה אוהדים. היה להם חלק גדול בהצלחה שלנו. לפני המשחק רלף קליין ואני יצאנו לעשן סיגריה. הלכנו להירגע רגע לפני שהכל מתחיל. ישבנו מחוץ ליד אליהו, רק שנינו, כשבפנים מתחילים להתכונן. אני זוכר שאמרתי לו: 'רלף, אתה כבר עמוס בתארים, היום נראה לי שאני עושה את הסיפתח שלי'. רלף צחק ולא אמר כלום. התחבקנו ונכנסנו לאולם".

האמין לאורך כל הדרך. בירנבוים | צילום: ראובן שוורץ

שני שועלי הכדורסל סיימו את הסיגריה שלפני ונכנסו פנימה. נשיא המדינה עזר ויצמן תפס את מקומו ביציע, והכל היה מוכן לגמר הגביע מספר 35. הופעת בכורה של הרצליה והופעה חמישית לחולון, שבכל ארבע הפעמים הקודמות הפסידה למכבי תל אביב, והפעם הגיעה כפייבוריטית. הצבע בפניהם של אנשי חולון החל להתחלף כשראו את ג'ון הדסון במדי המשחק, והבינו שסופרמן יעמוד לרשותו של אפי בירנבוים. 

סגל: "אנשי חולון ראו את הדסון ואמרו: 'הכל בסדר, הוא לא משחק'. השארנו אותו אחרון, רגע לפני שמוסרים את החמישיות. חולון היו בהלם כשהם ראו אותו. עדי גורדון ותומר שטיינהאור תפסו את הראש. עשינו בית ספר לעיתונאים, אף אחד לא ידע שהדסון הולך לשחק. הדסון נתן את הצגת חייו. 26 נקודות ו-16 ריבאונדים. אין דברים כאלה בהיסטוריה של הכדורסל. לא משנה שכנראה גמרנו לו את הקריירה עם המשחק הזה, כי הרגל לא היתה בריאה, אבל זה היה ערב נדיר ובלתי-נשכח בעבורו ובעבור הרצליה". 

הדסון, ארליך וכץ הוליכו את ההרצליינים לניצחון גדול, 77:88. ובעוד ההרצליינים מתחילים לחגוג, הקהל של חולון לא ידע איך לאכול את ההפסד, והחל להשתולל. בקבוקים, פירות ומאכלים מכל הבא ליד החלו לעוף אל הפרקט. מנבר לקח את המיקרופון וצעק, שאם הקהל לא יירגע הוא יעזוב את חולון. 

עם שריקת הסיום העיף שלטון ג'ונס את הכדור בחוזקה לתוך הפרצוף של מיקי הרמן, והוסיף עוד נפט למדורה. אחיו התאום של הרמן, דב, קפץ מהיציע וניסה לסגור חשבון עם ג'ונס, אך במקום זה נכנס לתגרה עם קרטר. 

הקהל החולוני היה בטירוף, וטקס הענקת הגביע הוטל בספק. הפעם מי שלקח את המיקרופון היה נשיא המדינה בכבודו ובעצמו. ויצמן הודיע לאוהדי חולון, שאם הם לא נרגעים הוא עוזב את האולם. אלה בתגובה שרקו לו בוז, והנשיא החליט לנטוש. ברגע האחרון שיכנעו אותו אנשי האיגוד לא לעזוב, וכך יצא לדרך טקס הענקת הגביע. 

"במחצית השנייה מיקי נתן פצצה לת'רדקיל, הם יצאו מריכוז והצלחנו לברוח להם", מספר ארליך. "מיקי היה ידוע בפרובוקציות שלו, והוא ניהל גם טראש-טוק עם ג'ונס. זה בסוף החזיר לו עם כדור לפנים. אחרי זה הקהל של חולון התחיל לעשות בלאגן. אח של הרמן דפק לקרטר בקבוק מיץ לראש, והיה שם קרנבל. השתדלנו להרגיע את העניינים וליהנות מהזכייה". 

בירנבוים: "במהלך המשחק לא היה בלאגן עם האוהדים של חולון, רק בסוף היו קצת עניינים. מיקי כמו מיקי אהב את העניינים ועשה קצת טראש טוק. אנחנו לא התייחסנו לכל הנושא של חולון והקהל שלהם, והלכנו לשמוח בשמחתנו". 

סגל: "מיקי הרמן דיבר במשך כל המשחק טראש טוק עם שלטון ג'ונס, הוציא אותו מריכוז, ופשוט שיגע אותו. עד שבסוף הוא נתן לו פצצה, ואז אח של מיקי קפץ על ג'ונס ונהיה בלאגן. היה ברדק רציני, אבל אותנו לא עניין שום דבר. עשינו היסטוריה". 

"שום דבר לא פגע בשמחת הזכייה שלנו", אומר כץ. "אלה היו רגעים שקשה לי לתאר, שמחה עילאית ואושר גדול. הגיעו 5,000 אוהדים של הרצליה וזה היה מופע מדהים. האוהדים של חולון התקשו לקבל את רוע הגזירה, אבל אנחנו הלכנו לחגוג את ההיסטוריה שעשינו".

ארליך: "חולון היו פייבוריטים ברורים. עדי גורדון, דייויד ת'רדקיל ושלטון ג'ונס היו כוכבים. השקיעו בחולון המון כסף. הם כבר הרימו במות בחולון, והיו בטוחים שהם לוקחים את הגביע. אפי הקרין בפנינו המון ביטחון, ואמר כל הזמן שלוקחים את הגביע. היינו קבוצה שרצה כמה שנים יחד, ובאותה העונה הכל התחבר לנו. חולון אולי היו פייבוריטים, אבל כקבוצה היינו פשוט טובים יותר מהם". 

כץ: "היינו קבוצה מלוכדת ומגובשת. הקבוצה נבנתה על הישראלים, שהיו הלב שלה. היום הזרים הם הבסיס והישראלים נלווים. כשאתה נקלע למצב קשה בקבוצה, מי שבדרך כלל יילחם וייתן את הנשמה הם הישראלים. אתה משחק בשביל המועדון, הסמל, המשפחה, ואתה לא שכיר חרב. בסיום אני זוכר שאמרתי למשה סגל, שיזכור טוב את הערב הזה, כי לא בטוח שהרצליה יזכו בקרוב בעוד תואר. בינתיים עברו 23 שנה".

לילה בלי שינה

עם סיום הדרמה ביד אליהו, אנשי הרצליה לקחו את הגביע, ונסעו להמשיך את החגיגות בעיר, שהיתה בטירוף לאחר הזכייה. 

סגל: "היו"ר המיתולוגי זאב מואטי לקח את כל הגווארדיה - ראש העירייה וכל המקורבים - לחגוג במסעדת 'קרוקודיל', ואת כל האוהדים הביאו לפיצה ליד המסעדה, וחילקו להם פיצות. עד היום לא שילמו על זה". 

כץ וארליך על שער ידיעות אחרונות

כץ: "לא ישנו כל הלילה. אני זוכר שרותם ארליך ואני חיכינו לבוקר כדי לקרוא את העיתונים. חגגנו כמו שצריך. הלכנו למסעדה ליד מלון השרון, שהיתה בבעלות אחד מהאוהדים. עשו לנו גם אירוע בגינה של יולי עופר, ליד הקניון בהרצליה". 

ארליך: "היתה חגיגה גדולה בעיר. הרגשנו שעשינו היסטוריה, והיה פשוט כיף לראות לכמה אנשים גרמנו אושר. ספורט זה דבר מדהים. מלכד, ויוצר דבר שקשה להשיג בתחומים אחרים. בעבור הרצליה, זה היה באמת תואר מיוחד. עובדה, שאחרי יותר מ-20 שנה עדיין מדברים על זה. בימים ההם אף אחת חוץ ממכבי לא היתה לוקחת תואר. מכבי שלטו ללא עוררין".

בירנבוים: "אני זוכר שהיתה שמחה אדירה. ההישג היה כביר, כי ניצחנו את מכבי בחצי גמר וגברנו על חולון בגמר, שתי קבוצות נהדרות. חולון היתה קבוצה אדירה, עם הרבה מאוד כסף וצוות אימון מעולה. אני זוכר שעופר ברקוביץ' ואני האמנו לאורך כל הדרך שניקח את הגביע. בדיעבד, זה היה התואר היחיד שלי. היום הזה והמועדון הזה תמיד יישארו חקוקים בזכרוני לכל החיים".

ביום שאחרי

שנה לאחר מכן המשיך אפי בירנבוים להפועל אילת, לאחר שבהרצליה בחרו משום מה שלא לחדש לו את החוזה. אפי המשיך לקריירה מרשימה, אך נטולת תארים. 

אמיר כץ שכונה "הידית" הפך לעורך דין מצליח. רותם ארליך נשאר בעסק ומפתח שחקני כדורסל. הקריירה של מיקי הרמן לא התרוממה אחרי אותו ערב מופלא. הוא נעלם מהכדורסל, מצא את עצמו יושב בכלא, ונפטר בשנה שעברה. משה סגל הוא פנסיונר שמגיע באופן קבוע למשחקים של בני הרצליה, ובנו טל ממשיך את השושלת ומשמש כפיזיותרפיסט של הקבוצה.