צ'יזיק פיירטג עם בנה | צילום: מתוך האלבום המשפחתי

קרן צ'יזיק פיירטג (33), ילידת רעננה, נשואה ואם לילד בן 3, הייתה חובשת קרבית באוגדת עזה. למרות שהשתחררה משירותה הצבאי כבר בשנת 2005, המראות והריחות מסרבים לשחרר אותה.

"אני הייתי נגדת החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, היינו בכוננות בכל הגזרה, מוכנים לקבל הקפצה לכל תאונת דרכים או אירוע פח"א", היא מספרת. "זאת הייתה תקופה של שנתיים וחצי אינטנסיביות מאוד, עם המון אירועים: חדירות מחבלים, ההתנתקות, פצמרים, קסאמים. נכחתי בזירת אסון הנגמשים, בפיגוע הירי של משפחת חטואל. ראיתי דברים שלא עוזבים אותי עד היום. ראיתי מוות של ילדים ותינוקות, ראיתי איך לא נשאר כלום מחיילים אחרי פיצוץ נגמ"ש. נעתי בין חיים למוות".

אולי יותר מכל האירועים שהותירו חותם על צ'זיק פיירטג, היה זה אסון הנגמ"שים שהשאיר צלקת על נפשה. אסון שהיא עדיין מתקשה לדבר עליו. ב-11 וב-12 במאי 2004, הושמדו שני נגמ"שים של צה"ל על צוותיהם. בתקריות נפלו 13 חיילים. צ'זיק פיירטג הייתה בין הראשונים שהוקפצו לשטח כדי לפנות פצועים. "חיכינו שם יחד עם המג"ד של אותו נגמש, ושמעתי איך אומרים לו בקשר – 'לא נשאר כלום', אני לא אשכח את המילים הללו. לא נשאר מה לפנות".

"חצי מהזיכרונות שלי מודחקים", היא ממשיכה בכאב. "הייתי צריכה להילחם במשך שנים כדי שיכירו בי כהלומת קרב. זו הייתה כמו מלחמה שנייה עבורי". כיום צ'זיק פיירטג עדיין נמצאת במגעים מול משרד הביטחון כדי לקבל אחוזי נכות גבוהים יותר.

במהלך שירותה הצבאי באוגדת עזה | צילום: מתוך האלבום המשפחתי

"לא מצליחה לתפקד"

את בעלה, לו היא נשואה כבר ארבע שנים, היא הכירה מיד לאחר השחרור. "הייתי אז יחסית 'נורמלית'", היא מספרת. ניסיתי לעבוד, אפילו התחלתי תואר בפסיכולוגיה, אבל לאט לאט המצב רק הלך והחמיר". כיום מאובחנת צ'יזיק פיירטג כסובלת ממקרה של פוסט טראומה מורכב, חמור ומתמשך. "יש לי כאבים כרוניים, מתח אינסופי ודיכאון, ירדתי 25 קילו", היא מספרת. "אני לא יכולה לתפקד בעצמי, לקחתי מטפלת צמודה לילד, כך שרוב האחריות נופלת על בעלי וההורים. אני אוכלת את עצמי מרגשות אשם על זה".

בנוסף היא מעידה כי היא סובלת מתסמונת העייפות הכרונית. "בלילה יש לי עוררות גבוהה. אני לא מצליחה להירדם, ועד שאני כבר מצליחה לישון שעתיים, אני צורחת מתוך שינה ומעירה את הבן שלי שלא מבין למה אמא שלו צורחת באמצע הלילה".

קיבלת טיפול פסיכיאטרי, תרופתי?

"שום דבר לא באמת הקל לה על הכאב, זה פשוט קצת מכהה, אבל זה לא באמת עוזר. אני עדיין לא מצליחה לתפקד, עדיין אני פוחדת לצאת מהבית, איבדתי לחלוטין את כושר העבודה".

על ההתדרדרות במצבה ותגובת המשפחה היא מספרת: "למזלי יש לי משפחה מדהימה ותומכת, אבל גם להם לקח כמה שנים להבין, כי לא הייתה שום מודעות לנושא הזה. בהתחלה הם חשבו שאולי אני סתם עצלנית. שלחתי להם מאמרים וסרטונים בנושא ולאט לאט הם הבינו מה עובר עליי. במקום להתעסק באיך לשקם את עצמי, אני צריכה להתעסק באיך להוכיח לכולם עד כמה המצב שלי רע. זאת פציעה שקופה, הכל מבפנים, לכן זה הרבה יותר קשה לריפוי".

גם כאישה, טוענת צ'זיק פיירטג, היא מתקשה לקבל סיוע הולם. "אני לא מצליחה להשתלב בעמותות", היא מספרת. "רובם שם גברים, אני לא מרגישה שם בנוח. שואלים אותי, 'מה כבר עשית? מה כבר ראית? לא מבינים את המצב שלי'".

לבסוף, היא תולה את תקוותה לשנים הבאות: "אני מקווה מאוד שתגבר המודעות לנושא הזה, שהטיפול הראוי לנפגעים בנושא יגיע כמו האופן שבו הקדשנו את מיטב שנותינו. וגם מבחינה חברתית, שאנשים יבינו שנכות היא לא רק פיזית, אלא גם נפשית".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו