דור כהן, בן 32 מכפר סבא, נמצא בימים אלה בשנתו השביעית ללימודי הרפואה, במסלול רפואה פנימית שבו בחר, ולא במקרה. ללימודי הרפואה הגיע אחרי חוויה קשה וטראומטית שעבר במהלך שירותו הצבאי, וממנה יצא מחוזק יותר מאי פעם.

דור הוא בן למשפחה של ספורטאים. אביו, עוזי כהן, סגן מנהל אגף התרבות בעיריית כפר סבא, היה אלוף ישראל בריצות 5,000 ו-10,000 מטר בשנות ה-70. אחותו בר היתה רקדנית מקצועית, אולם חיידק הריצה עבר בירושה מהאב לדור ולאחיו תום. תום היה אלוף ישראל לנוער בריצות בינוניות, ודור היה סגן אלוף ישראל לנוער בריצות בינוניות

מעורר השראה. דור כהן

"אני זוכר שכבר בגיל חמש אבא היה מעיר אותי מוקדם בבוקר, ומזמין אותי לרוץ אתו, ואני נהניתי מזה מאוד", הוא מספר. "היינו רצים בשדות של כפר סבא והוד השרון. מלבד הריצה, אבא לימד אותי להקשיב ללב שלי ולגוף שלי. מהר מאוד התפתחתי בתחום הריצה, והתחריתי באופן מקצועי. כל זה היה עד גיל 18, אז הייתי צריך להתגייס לצבא. היה עליי לבחור בין מסלול לספורטאים מצטיינים לבין שירות רב-משמעות כלוחם, ובחרתי להיות לוחם".

הפציעה

כהן התגייס לפלוגת עורב של הצנחנים. הוא שירת כמפקד כיתת טירונים. שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, המצב הביטחוני בארץ היה מתוח מאוד, וכהן נקרא לצאת לשטח.

"בכל יום נכנסנו לג'נין או לשכם, בכל יום ירו עלינו ובכל יום אנשינו נפצעו והמצב היה מפחיד מאוד", הוא מספר השבוע. "אני לא אשכח לעולם את פיצוץ המטען, שפצע קשה מאוד את מפקד הצוות של הגדוד השני, אירוע שגרם לי ממש להתחיל לפחד על החיים שלי."

מה עושים במצב כזה?

"ממשיכים הלאה, ולמרות הפחד זה מה שעשיתי. רצה הגורל, ושלושה חודשים לאחר מכן יצאנו למבצע מעצר של אותו המחבל, שהניח את המטען שפצע את מפקד הצוות. זאת היתה פעילות גדולה והרבה יחידות השתתפו בה. הגענו לביתו של המחבל והוא לא היה בבית.

"אור ראשון של בוקר כבר התחיל לעלות, המואזין כבר התחיל להשכים את המתפללים, ואני אמרתי למפקד שלי שהגיע הזמן להתקפל. כשחזרנו לכיוון כלי הרכב שלנו, עברנו דרך סמטה צרה מאוד. במצב כזה, כל חייל עובר לבדו והגדוד מחכה שישלים את המעבר. הייתי הרביעי בתור, וכשעברתי ועמדתי להיכנס לתוך הרכב, התפוצץ מטען צד". 

את הרגעים שאחרי הפיצוץ מתקשה כהן לזכור. "כאבו לי הרגל והידיים. הסתכלתי על האצבעות שלי ביד שמאל, וראיתי שהן תלויות לא במקום שהן אמורות להיות בו, ואילו ביד ימין יש חור שדרכו אני רואה את הרצפה. פינו אותי לבית חולים בילינסון בפתח תקווה, תחת מטח אש. המילים הראשונות שלי היו לאמא שלי בטלפון. אמרתי לה שנפצעתי ושאני בבילינסון וביקשתי שתגיע. מאותו הרגע כבר לא הייתי מודע למה שקורה סביבי".

כהן נכנס לניתוח ארוך לשחזור כפות הידיים שלו. הניתוח הצליח, אולם באותו הזמן התפתחה ברגלו "תסמונת מדור", שבה נוצר דימום פנימי בתוך השרירים. התופעה התגלתה קצת מאוחר מדי, כשהשרירים ברגליו כבר החלו להרקיב וחיידקים נכנסו למערכת הדם שלו. כהן היה במצב של סכנת חיים, מים חדרו לריאותיו והוא לא הצליח לנשום בכוחות עצמו

במשך חודשים ארוכים היה מאושפז בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, ומצבו הידרדר. הרופאים כבר אמרו למשפחתו שהגיע הזמן להיפרד, אבל כהן שרד. "כשהתעוררתי המשקל שלי היה נמוך ב־25 קילו, והייתי צריך לחזור ולעשות הכל מאפס", הוא נזכר. "שלחו אותי לשיקום בתל השומר, כשאני מחובר לקטטר ולובש חיתול".

השיקום

לדברי כהן, מי שהצליח לעזור לו לעבור את ימי השיקום הקשים לאחר האשפוז הממושך, ולאחר שיצא מכלל סכנת חיים, היו הוריו

"יש לי משפחה חזקה מאוד. אבא שלי היה מגיע וקורא באוזניי סיפורים. אמא שלי הגיעה כל יום, והיא היחידה שהצליחה לעודד אותי כשנשברתי. הוריי עטפו אותי בחום. זאת הייתה תקופה קשה. בעבר הייתי אתלט, ופתאום מצאתי את עצמי יושב בכיסא גלגלים.

באשפוז, לאחר הפציעה

"אמא חיבקה אותי חזק והבטיחה לי שיהיה בסדר, אז האמנתי לה. היא לביאה אמיתית. בשיקום פגשתי את מפקד הצוות שנפצע קשה בשכם, וזאת היתה סגירת מעגל בשבילי, כי אני הוא זה שפינה אותו מהשטח אחרי שהוא נפצע, והוא זה שקיבל אותי בתל השומר בתקופת השיקום".

איך התנהל סדר היום שלך במהלך השיקום?

"למדתי לעשות הכל מחדש: לצחצח שיניים, לאכול בסכין ובמזלג, בעצם את כל הפעולות הבסיסיות. הייתי בן 21, צעיר עם הרבה חלומות, ופתאום מצאתי את עצמי מוגבל מאוד. מבחינה נפשית הייתי ממוטט. חברים שלי השתחררו מהצבא ונסעו לטייל בחו"ל, ואני חייתי בשגרת יום קשה מאוד, מנסה לחזור לעצמי ולא רואה את הסוף".

התחרטת על כך שבחרת במסלול לוחם ולא במסלול ספורטאי מצטיין?

"לא התחרטתי לרגע", הוא עונה נחרצות. "למרות הכל, השירות הצבאי שלי בנה אותי ועברתי חוויה מטורפת. כשאני מסתכל לאחור, אני לא מתחרט על כלום. גם תקופת השיקום בנתה אותי, והיא זאת שהובילה אותי בסופו של דבר להחלטה שאני רוצה להיות רופא, שזאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי".

הבחירה

במשך שנה שלמה עבר כהן שיקום אינטנסיבי, שכלל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ושעות בחדר כושר. הוא הצליח להשתקם, ונסע לטייל באוסטרליה ובניו זילנד.

"עשיתי שם מסע קשה, בכוונה, כדי לאמץ את הגוף שלי ובמיוחד את הרגל שנפגעה. בנקודה מסוימת, על חוף ים באוסטרליה, כשאני נמצא במקום הכי יפה בעולם, החלטתי שאני רוצה להיות רופא. הייתה לי הארה. חשבתי על המסירות של הרופאים שטיפלו בי והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה גם

"זה לא בא כל כך מהר, היה לי פער גדול להשלים, ולא רציתי ללמוד. רציתי לבלות, ליהנות ולעסוק בספורט שאני כל כך אוהב. כשהייתי מוכן לזה, נסעתי ללמוד רפואה בבית ספר בהונגריה, במשך שש שנים. למרות הקושי של המרחק מהבית ומהחברים, שם הייתה לי הזדמנות להיות אני עצמי, ולא דור, נכה צה"ל. התפתחתי והתעצמתי, והיום אני עושה התמחות בבית החולים מאיר בכפר סבא. בקרוב אתחיל התמחות ברפואה פנימית בתל השומר".

מדוע למעשה בחרת לחזור למקום שבו שהית בתקופה הקשה בחייך?

"אני רואה בכך סגירת מעגל. אני רואה חולים, ונזכר בימים שאני הייתי מרותק למיטה. ההפתעה היא שאני לא מרגיש עצבות. ניסיתי להרגיש עצבות, אבל במקום זה הרגשתי עוצמה. דווקא מאחר שיצאתי מהשיקום בריא יחסית, זה מעצים בי את הרצון להיות רופא ולרפא אנשים, בדיוק כמו שריפאו אותי, פיזית ונפשית.

"אני רואה ברפואה פנימית את הרפואה הכי יפה שיכולה להיות, אף על פי שזה תחום שוחק מאוד, בגלל החיבור האנושי והרגשי עם החולים. אני אוהב להרגיש את הקשר בין הרופא לחולה. יש היום המון מכשירים וטכנולוגיה, אבל אנשים זקוקים לפעמים רק לדבר עם מישהו, למגע אנושי, וכאן אני נכנס".

היית בוחר ברפואה אילו לא היית נפצע?

"אני לא בטוח. יש לי שאלות רבות שאין להן תשובות: למה נפצעתי, למה זה קרה דווקא לי? אני משתדל לא להתעסק בזה, ולהסתכל קדימה. אם במקרה אני מסתכל אחורה, אז אני מתגעגע לימים שהייתי רץ. היום אני לא יכול לרוץ יותר, ואני הולך עם צליעה קלה.

"במשך המון שנים, חיפשתי ספורט שיחליף את הריצה: ניסיתי צלילה, חתירה, אופניים ואופני יד. בהונגריה פגשתי מאמן מדהים, שלימד אותי תנועה עם מכשירים, ועד היום אני עושה את זה שלוש פעמים בשבוע, ונהנה מזה מאוד. ובכל זאת, הדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה ריצה. לנעול נעליים ופשוט לרוץ במרחבים, זאת תחושה שקשה להסביר אותה". 

במהלך השיקום

במשך שנים שתקת. מדוע החלטת לספר את הסיפור שלך היום?

"במשך שנים שמרתי את הסיפור שלי לעצמי בקנאות. ביקשו ממני להרצות על הסיפור שלי. אמרתי לאבא שלי שאין לי כוח לזה, שאני לא רוצה לחזור ולראות בעצמי נכה, אני לא רוצה לדבר על מה שעברתי. אבא אמר לי שיש לי כוח לעודד אנשים, ואני חושב שזה נכון.

"אני חושב שהיום, בזכות לימודי הרפואה ובזכות התהליך שעברתי בעשור האחרון, אני הרבה יותר שלם עם עצמי. אני מרגיש טוב, מצאתי אהבה אמיתית, מצאתי חברים אמיתיים, אני גאה במשפחה המלוכדת שלי, אני מרגיש רופא בכל רמ"ח איבריי. אז כן, היום אני יכול לדבר על הכל

"אני לא מתיימר להיות השראה או מוטיבציה לאף אחד, כי עברתי חוויה קשה מאוד, קשיים אדירים, אבל הסיפור שלי נגמר טוב, אף על פי שהוא ממש לא הסתיים. כל אחד ייקח את הסיפור שלי למקום שהוא יבחר, ואם אשפר למישהו את ההרגשה, אז עשיתי את שלי".