בעוד ארבעה חודשים תיערך במרכז ללימודי תולדות רעננה פגישה יוצאת דופן בהשתתפות עשרות גברים ונשים מגיל 60 ועד חצי שנה, ולכולם מכנה משותף: בהיותם תינוקות רכים השכיבו אותם הוריהם בעריסה של חֵנְיָה ומשה שמיר. העריסה עברה מבן משפחה אחד לאחר ויצאה מתחומי המשפחה לחברים, לשכנים, למכרים ולמורים בבית הספר שלימדה בו חניה. בכל פעם שלא נזקקו לה עוד הוחזרה העריסה למחסן בבית שמיר ברעננה.

 חניה שמיר והעריסה. זוכרת את כל התינוקות | צילום: אסף פרידמן

מאחר שחניה, המנהלת הראשונה של הארכיון העירוני ברעננה, היא ארכיונאית בלב ובנפש, היא הקפידה לכתוב את שמות כל התינוקות שישנו בעריסה. הרשימה נכתבה בטוש על תחתית העריסה, בשני צדיה, ונכון להיום כתובים שם שמותיהם של 68 תינוקות.

גם היום, בגיל 90 וחצי — צעירה מגילה בגופה וברוחה, צלולה כבדולח ורהוטה, מפגינה זיכרון פנומנלי לשמות ולפרטים מעברה —חניה זוכרת את כל התינוקות, מהתינוקת הראשונה ועד התינוק האחרון, בינתיים.

הכל נשאר במשפחה

חניה תושבת רעננה מגיל שמונה חודשים, בת למשפחת חקלאים בעלת לולים ומטעים. היא היתה פעילה בארגון ההגנה מגיל 13, מורה בבית הספר העממי בעיר במשך 21 שנה ומנהלת בית הספר במשך 15 שנה. נוסף על כך היא מייסדת הארכיון העירוני ומוזאון בית יד לבנים ואוצרת המוזאון (לאחר פרישתה מהוראה למדה ארכיונאות ומוזאולוגיה). בעלה משה, חקלאי עד יומו האחרון, נפטר לפני כ-12 שנה. בני הזוג הביאו לעולם שלושה ילדים — צחי (67), עמוס (62) ודליה (60).

סיפורה של העריסה החל עם לידתה של הבת הצעירה. "בשנת 1958, כשדליה נולדה, לא רצינו להכניס תינוקת בוכייה לחדר של אחיה הגדולים, כדי שלא תפריע להם בשנתם", מספרת חניה השבוע. "החלטנו להציב עריסה בחדר השינה שלנו ולהשכיב את דליה בתוכה. בעלי נסע לתל אביב כדי לשאול עריסה מקש. הוא התבקש להפקיד 100 לירות עירבון, סכום גבוה באותם ימים. עם החזרת העריסה היינו אמורים לקבל את הפיקדון בחזרה בקיזוז דמי השכירות. בעלי הגיע למסקנה שעדיף לרכוש את העריסה, מכיוון שההפרש בין שכירות לקנייה לא היה גדול כל כך, ובכך גם חסך נסיעה נוספת לתל אביב כדי להחזיר את העריסה. אחרי שדליה עברה למיטת תינוק התחלנו להשאיל את העריסה לבני משפחה ולחברים טובים".

במשך 60 שנה שימשה העריסה הרב-דורית את הילדים, הנכדים והנינים של חניה ומשה עשר פעמים. כאמור, הבת דליה שמיר-רנאל (60) הייתה הראשונה שישנה בעריסה, וגם בנותיה, גל (31) ונוגה (25), ישנו בה. גם הנכדה נטע (39), בתו של צחי (בנם הבכור של חניה ומשה), והנינים שחר נדב (בת 12) ואילון (בן שנתיים), ילדיה של נטע. גם עמוס, בנם האמצעי של חניה ומשה, השכיב את ילדיו, רון (31), ניצן (29) ועודד (24), בעריסה. שגיא, בנו של רון והנין העשירי של חניה, הוא האחרון ברשימה. לפני כשבוע הועבר שגיא למיטת תינוקות רגילה בהיותו בן שלושה חודשים, והעריסה הוחזרה לבעליה.

העריסה. שמות כל הילדים הונצחו עליה | צילום: אסף פרידמן

מהורה, לילד, לשכן

בעשור הראשון לקיומה נדדה העריסה בין 11 בתים. בשני העשורים האחרונים, מאז שנת 2000, נדדה בין 12 משפחות. "נראה שבדור האחרון פחות אנשים נזקקים לעריסה, כי הדירות גדולות יותר, ולכל ילד יש חדר משלו", מסבירה חניה ומוסיפה בחיוך, "במשך השנים נודע לכל מכרינו שאני נוהגת לתעד את שמות התינוקות ששכבו בעריסה המיתולוגית, ואכן היו כמה הורים ששאלו את העריסה לזמן קצר בלבד, אפילו כשלא ממש נזקקו לה, כדי ששמות ילדיהם יונצחו אף הם. אני מניחה שבעיניהם זהו כבוד גדול להלין את ילדיהם בעריסה הזאת שנותנת להם הרגשה של 'יחד'".

בשנת 1962 הועברה העריסה מבית שמיר לבית השכן ושימשה את משפחת צַלְאֵל, שהיתה ביחסי ידידות קרובים עם שכניהם. "חניה ואמא שלי היו חברות ותיקות", אומרת יעל צַלְאֵל-צפריר (55). "היא היתה כמו אמא שנייה שלי".

28 שנה אחרי שלנה יעל בעריסה, היא הלינה בה את בתה אור (27). "העריסה הזאת מסמלת באופן מטפורי את רעננה, שתמיד היתה מקום חם לגדול בו", אומרת יעל, היום תושבת גדרה.

ב-1977 הגיעה העריסה לביתם של טוביה ושולה נהרי, חבריהם הטובים של חניה ומשה שמיר. תשע שנים לאחר מכן היא חזרה לשם שוב. העריסה שימשה שניים מנכדיהם, מיכל (40) ועומר (32), ילדיו של בנם ערן נהרי ז"ל, שהיה אחד מתלמידיה של חניה. לפני יותר מ-20 שנה יזמה וארגנה אלמנתו אמירה לם, אמו של עומר נהרי, פגישת תינוקות דומה, והיא נערכה בבית משפחת שמיר בנוכחות יותר מ-20 תינוקות, עם הוריהם כמובן.

ב-1988 הועברה העריסה לכפר קרע בוואדי עירון. בָּסַאם עַאזֶב, פועל שעבד בלולים ובמטע של משפחת שמיר במשך יותר מ-20 שנה, זכה לקבל את העריסה לבתו ווּאָלָא (29). "הוא עבד אצלנו מגיל 19. היינו בחתונה שלו בכפר, וכשנולדה בתו העברנו אליו את העריסה", מספרת חניה.

ב-1991 שופצה העריסה ונצבעה בידי בנם של שולה ועודד ברגמן, לשעבר מנהל סניף בנק לאומי בכפר סבא. נכדתו תמר (27) הושכבה בעריסה לאחר שהוחלפו הידיות שהתרופפו, הגלגלים שנשחקו והמזרן שהתבלה. גם עמית, בנם הבכור של הזוג ברגמן, שכב בעריסה 27 שנים קודם לכן.

במשך השנים שימשה העריסה גם את שני ילדיהם של מיכל ועמי פטר, בן (40) וגד (33), וגם את אחד מצאצאיו של פרופסור טיכו, רופא העיניים הידוע מירושלים.

ב-2007 הגיעה העריסה לביתו של עמי גְרַנֶק (67), חברו הטוב של צחי שמיר. "מאז השירות הצבאי המשותף אנחנו בקשר הדוק, ואני מוזמן לאירועים משפחתיים, גם אצל חניה", מספר גרנק. "כשנולדה בתי עדי (10), צחי סיפר לי על העריסה. שמחתי כמובן על ההזדמנות ולקחתי אותה אליי למשך חודשיים-שלושה".

זכרונות ילדות

הרעיון לקיים את הפגישה השנייה בין תינוקות העריסה צץ במוחו של גרנק, ולאחר שקיבל אור ירוק ממשפחת שמיר החל ללקט את השמות ולחפש את מספרי הטלפון שלהם. בשלב מסוים לא חשה חניה בטוב, והפרויקט הוקפא, עד שיעל צַלְאֵל-צפריר, שנכחה במפגש התינוקות הראשון, יזמה את חידושו. "נפגשתי עם חניה בארכיון העירוני כדי להיעזר בה בעבודה שכתבתי על רעננה שגדלתי בה ועל גדרה שבה אני גרה היום", היא מספרת. "בזמן השיחה נזכרנו בעריסה והצעתי לארגן פגישה נוספת. לאחר ששמעתי שעמי כבר החל לטפל בנושא אבל הקפיא את ההכנות, הצעתי לו להחיות את הפרויקט".

השניים צירפו לצוות הארגון גם את נאוה מיטל, שלפני שנים רבות עבדה בארכיון בהתנדבות. חניה היא שהעלתה את הרעיון לקיים את הפגישה בארכיון, ומנהלת הארכיון הנוכחית רחל ריינשטיין ניאותה לארח אותו בשמחה רבה.
עד כה נוצר קשר עם 64 מתוך 68 התינוקות ובני משפחותיהם. נכון להיום טרם אותרו חמישה מתינוקות העריסה: נועה וילף (נולדה ב־4 בדצמבר 1973), נועה (אלכס) זוהר (25 באפריל 1987), איילה טרומפר (18 באוגוסט1992 ), אמיר שני (30 בדצמבר 1999) וזוהר ארנון גולן (28 באוגוסט2003 ).