מרים חנון.  "כמו שיש ערבים מרוקאים, אני כביכול ערביה לבנונית" | צילום: אריאל ימיני

את ארבעת העונות האחרונות בילתה מרים חנון (23, 1.79 מ'), כדורסלנית בנות הרצליה, בליגת המכללות האמריקאית. רחוק מכל המורכבויות שבאות עם הטריטוריה המזרח תיכונית ששמה ישראל. חנון, שאוחזת בתואר השחקנית הערביה הראשונה בליגת העל לנשים (יחד עם שהד עבוד מהפועל פ"ת), היא לבנונית שלא חיה בלבנון מגיל 5. נוצריה שגדלה בנהריה ואוהבת את המדינה, שאת השנים האחרונות בילתה כאמור אי שם מעבר לאוקיינוס. ומעל לכל הסיפור מרחפת מילה אחת בת שלוש אותיות, צד"ל, מילה שכנראה לא אומרת שום דבר לישראלים מתחת גיל 25, אבל תתקשו למצוא אחד מעל גיל 40 שהיא לא מעוררת בו המון אמוציות.

"צעירים באמת לא מבינים מה זה צד"ל", אומרת חנון. "גם מניסיון החיים שלי רוב האנשים שאני מדברת איתם על זה, לא מבינים מה זה. יש גם אנשים שאני אפילו לא מנסה להסביר להם. בהתחלה כשהייתי יותר קטנה 14-13 זה כן השפיע עליי, היו אומרים לי ערביה והייתי נעלבת, היום אומרים לי ערביה ואני צוחקת איתם".

אבל את כן ערביה, לא? יש גם לא מעט יהודים יוצאי מדינות ערביות שמתייחסים לשורשים הערבים שלהם, מייחסים לעצמם ערביות.

"נכון. זה מה שהתכוונתי לומר. כל מי שבא ממרוקו ומתימן הם גם ערבים. כמו שיש ערבים מרוקאים, אני כביכול ערביה לבנונית. אני נולדתי בלבנון, אז אני קוראת לעצמי לבנונית. כמו שאתה נולדת בישראל אז אתה קורא לעצמך ישראלי".

אוקיי, אבל אנחנו חיים בעידן שלא כולם נכנסים לעומקם של דברים ולבנוני נתפס כמשהו מחוץ לחברה הישראלית. עד כמה את מרגישה לבנונית?

"אני באתי כשהייתי בת 5, אז לא יצא לי לחוות יותר מדי שם. אני יותר קשורה לישראל מאשר ללבנון וזה לא בקטע רע. פשוט לא היה לי את הזמן להבין מה זה לבנון כשהייתי קטנה".

מבחינת דת את בכלל נוצריה, איך אתם באמת משתלבים בין החברה הערבית לישראלית?

"אני לא מרגישה את ההבדלים עכשיו. כשהייתי קטנה כן הרגשתי. כשהייתי למשל בגיל ההתבגרות רציתי לעשות דברים וזה היה נוגד את הדת שלי או את המוסכמות של החברה הלבנונית. בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אבל מהמקום שאני נמצאת בו, בגיל 23, אני כבר מספיק בוגרת ואחראית לדעת מה כן לעשות ומה לא לעשות. אני לא מרגישה שזה מפריע לי, אני מרגישה שאני משתלבת אחלה האמת".

את חיית ב-4 השנים האחרונות בארה"ב, עשית שם תואר. למה לא נשארת שם?

"אם הייתה ליגת העל בארה"ב, סביר להניח שהייתי נשארת שם. כבר התחברתי למנטליות שם ואהבתי את האנשים שלמדתי ושיחקתי איתם. יש לי גם אחות שחיה שם. הייתי שמחה להישאר שם אם הייתה ליגה ברמה דומה. לצערי אין להם את זה. אז אמרתי לעצמי שאני צריכה להתחיל ממקום שנוח לי. אני שואפת עוד לשחק באירופה ופה זה אמור להתחיל".

את מדגישה בראיונות שאת מאוד מאוד אוהבת את ישראל, ומצד שני יש לך הרבה קשיים בה. מה הכוונה?

"אני אוהבת את המדינה כי גדלתי פה, אבל יש לי קושי אחד והוא העובדה שאנחנו מדינה מאוד לחוצה. אנשים פה חסרי סבלנות והכל לחוץ פה וזה מחלחל להתנהגות".

מרים חנון. "אם הייתה ליגת העל בארה"ב, סביר להניח שהייתי נשארת שם" | צילום: אריאל ימיני

"אני חושבת שאני במקום הנכון"

ובכל זאת, קבוצת בנות הרצליה עם חנון לא נהנו מעונה חלקה עד עכשיו. הקבוצה הפסידה אתמול (ב') ברמלה לאליצור המקומית (72:64, 12 נקודות לחנון), ולמעשה איבדה את סיכוייה לעלות לפלייאוף העליון. לא עניין של מה בכך עבור הקבוצה לה היו ציפיות גבוהות עם תחילת הדרך. עם זאת ביום חמישי שעבר ניצחה הקבוצה ברבע גמר הגביע, כך שלפחות מהבחינה הזאת, יש למועדון עדיין תואר אחד להיאבק עליו.

איך את מרגישה בבנות הרצליה?

"אני מאוד אוהבת את ההנהלה פה ואת האנשים שאני עובדת איתם. אני אוהבת כל אחת מהבנות בקבוצה. אני חושבת שאני במקום הנכון".

בתחילת העונה דיברת על כך שהכדורסל במכללות יותר מקובע מהכדורסל הישראלי. את עדיין חושבת שזה השפיע עלייך?

"אני לא חושבת שזו הייתה הבעיה שלי בתחילת השנה. דווקא כן התחלתי טוב. אז אני לא חושבת שזה השפיע עליי. מה שכן לגבי ההתאקלמות, יכול להיות שעכשיו אני רגישה יותר לדברים קטנים שהם לאו דווקא צורת המשחק. הכוונה היא לא למשחקים, אלא לדברים קטנים שבאים עם ניסיון".

התחושה הכללית היא שלמרות שאנחנו כבר בסוף העונה, בנות הרצליה לא ממש הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן. למה זה קרה לדעתך?

"אני לא פה כדי להצביע מי אשם ומה לא בסדר. אני בטוחה שיש הרבה פוטנציאל בקבוצה הזו. נכון, אנחנו לא מצליחות לממש את הכל. אני לא רוצה להגיד למה, אני גם לא בטוחה שמה שאני חושבת זוהי הסיבה הנכונה. אבל כן לקח לנו זמן להגיע ל'יחד'. בלי להאשים אחת את השניה ובלי לצעוק אחת על השניה. לקח לנו זמן להגיע לשם ואני חושבת שזה עלה לנו בהפסדים. הרבה הפסדים צמודים. אני לא יכולה להאשים אף אחד בזה".

ממה את כן נהנית העונה?

"אני נהנית להיות פה עם הבנות. אני אוהבת אותן. אני נהנית ללמוד מפרספקטיבה שונה, שלא ראיתי קודם, לטוב או לרע, זו למידה. אני נהנית מההזדמנות להיות בארץ ליד המשפחה, ליד החברים ולשחק פה".

קודם הזכרת את חוסר הסבלנות הישראלי. למתבונן מבחוץ קשה לנתק את זה מכדורסל הנשים הישראלי. יש פה איזו תחושה לגבי כל הליגה של 'אנחנו בונים קבוצה אינסטנט ואנחנו רצים לאליפות'. את מרגישה את זה?

"ברור. בקולג' למשל זה שונה לגמרי. אתה בונה קבוצה ולאט לאט רץ איתה. זה תהליך של ארבע שנים שבו אתה לומד את השחקנים מסביבך ומתחבר אליהם מחוץ ועל הפרקט. פה מצפים מכולן לעשות את ההתאמות מהר, להיות על אותו עמוד מההתחלה, ואני מבינה את זה, בכל זאת מדובר בכדורסל מקצועני. אבל אני חושבת שזה קשה בגלל שאנחנו אנשים עם אופי שונה וזה לוקח זמן".

חנון בפעולה. "לקח לנו זמן לשחק ביחד" | צילום: ספי מגריזו, מנהלת הליגה לנשים

בכדורסל הנשים אנחנו לא רואים קהל ענק. יש ירידה בפופולריות של הענף. למה?

"כן, מצד שני באופן כללי הספורט המקצועני בארץ הוא לא מפותח מספיק. כדורסל נשים הוא הספורט הקבוצתי לנשים שהוא הכי מפותח, יותר מכל שאר ענפי הספורט. אבל לצערי כדורסל גברים מושך הרבה יותר אנשים, כי אנשים טוענים שהרמה פחות טובה. אם אין לך קשר לשחקן, אתה לא תגיע".

את אומרת קשר לשחקן, אבל קשה להתעלם מהעובדה שרוב הקבוצות בארץ, כשבונים אותן, חושבים קודם כל זרות. יש קבוצות בליגת העל שהישראליות עולות להתקפה, מוסרות את הכדור ויותר לא רואים אותן. זה פחות בבנות הרצליה.

"זהו, אני באמת חושבת שזה לא ככה בבנות הרצליה העונה. הישראליות אצלנו כן משתתפות במשחק, אין לנו כזה דבר שרק האמריקאיות עושות את הנקודות. אני מבינה שבקבוצות אחרות זה כן קורה וזה עצוב לשמוע. כי בסופו של דבר אתה בישראל, בליגה ישראלית ולישראליות אין באמת הזדמנות להתקדם, כי כל מה שמעניין זה נצחונות. כרגע הזרות הן אלו שמביאות את הנצחונות אז מתרכזים בהן".

זה תהליך שצריך לבוא מהשחקניות הישראליות, אבל גם מן ההנהלה. בסופו של דבר זה גורם לשחקניות ישראליות לחשוב 'יאללה, אין טעם שאני אהיה פה', אז או שהן פורשות או שבמקרה הטוב עוברות ללאומית. בסופו של דבר, ההחלטה הכי טובה שאני עשיתי הייתה ללכת לקולג'ים".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו