לפעמים אריק דוידוב נזכר בילד הקטן והביישן מבת ים שאיש לא הבין. הילד שהעדיף לתקשר עם החצוצרה במקום להגיד את מה שבוער בו.
הילד הזה כבר בן 52 היום, וירטואוז בעל שם עולמי שנגינתו הולכת לפניו. ובכל זאת, כשהזכרונות מציפים אותו, עיניו מתמלאות בדמעות.

רק לפני שמונה שנים הבין דוידוב שלמרות נתוני הפתיחה הלא מבטיחים שלו, כילד שתויג כ"בעייתי", הוא באמת עשה את זה בגדול. "זה קרה כשהוזמנתי לנגן בוועידת האו"ם בז'נווה. עמדתי לפני קהל של מאות אנשים מכובדים, נשיאים וראשי ממשלות. אני, אריק הקטן מבת ים. הסתכלתי סביבי והרגשתי שאני בתוך חלום. זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי, אולי בפעם הראשונה בחיים, הצלחת. זה שלך".

קטטות וחבורות רחוב

קונצרטים רבים ומרשימים מופיעים בקורות החיים של דוידוב, תושב הוד השרון. הוא הספיק להופיע בפרלמנט הקנדי, בקונצרטחבאו באמסטרדם — שנחשב לאחד האולמות המשובחים בתבל — באולם האו"ם בז'נווה, בחנוכת גשר המיתרים בירושלים (שבו ניגן על מנוף בגובה 100 מטרים), בפתיחת המכביה, בטקס פרס ישראל, בכנסים בינלאומיים וגם במקלטים בצפון הארץ ובדרומה, בעת שהטילים שרקו מעל.

אחרי ארבעה אלבומים שהוציא לאור ונגינה עם התזמורות המובילות בארץ מתחום הקלאסי והג'ז, נדמה שהוא כבר לא צריך להוכיח לאף אחד שיום אחד יצא ממנו משהו. ובכל זאת כשהוא מספר על ילדותו הוא לוקח נשימה עמוקה במיוחד.

אריק דוידוב. "החצוצרה מילאה את המקום הריק בתוכי". צילום: אסף פרידמן

למה אתה כל כך מתרגש כשאתה מדבר על הילד שהיית?
"כי לא האמנתי שזה יקרה. כילד קטן הייתי הולך למופעים ביפו, מביט בנגנים ומת להיות כמותם, אבל הייתי בטוח שלי זה לא יקרה לעולם".

למה?
"כי הייתי ילד סגור, כמעט שקוף. הייתי תלמיד כל כך גרוע, עד שעפתי מחמישה בתי ספר. שנאתי את הלימודים, רק חיכיתי להגיע הביתה כדי לנגן. גרנו קרוב מאוד לחוף הים, והייתי משוטט לבד בחוף, ילד בן שש בחורף, בסערות, מחפש מציאות מספינות שנטרפו בים. הרבה שעות הייתי לבד עם עצמי, רק אני והטבע. הבדידות חיברה אותי גם לחבורות רחוב שחיפשו ויזמו קטטות וניסו לפרוץ למכוניות. בשכונה שלנו, בכניסות לבניינים, מזרקים וציוד עישון היו חלק מהנוף היום יומי. כילד ראיתי את הנרקומנים ואיך הסמים גומרים לאנשים את החיים".

אתה חושב על זה לפעמים, שיכולת לגמור כמותם?
"ברור. זה פרק שזכור לי כתקופת בדידות גדולה, עד הרגע שבו התחברתי כל כולי לחצוצרה. היא מילאה את המקום הריק בתוכי, גרמה לי להתחבר לרגשות שלי ובסופו של דבר גם לחברה שסביבי. בבית הספר הרגשתי לגמרי לא שייך, והושפלתי על ידי המורים שלא הבינו אותי. הם קראו לי עצלן והאמינו שכלום לא יצא ממני. הילדים הושפעו כמובן מיחס המורים, ואת הבוז הרגשתי מכל כיוון אפשרי. היום, כשאני מופיע מול מפקחים, מנהלים ומורים, אני מספר את הסיפור שלי ומדגיש שהישועה שלי הגיעה דווקא מהמערכת הלא רשמית. המורים ששינו את חיי היו המורים למוזיקה. הם האמינו בי יותר מכל מורה אחר".

משפחה מוזיקלית

דוידוב גדל בבית מוזיקלי. אביו, סבו, דודו וגם אחיו, כולם ניגנו בחצוצרה. "אני הצעיר משלושת האחים, וכולנו נעשינו בצורה כלשהי לחצוצרנים. הדוד שלי, מרסל בן דוד, הגיע מבולגריה עם זיקו גרציאני, ושניהם יחד הקימו את תזמורת צה"ל. המוזיקה חיה ונשמה באוויר כל הזמן. מבחינתי לא היתה אפשרות אחרת. המוזיקה היתה פס הקול של חיי ושל חיי כולנו".

תחרות?
"לא ממש היתה, כי הסגנונות שלנו היו שונים וגם כיווני ההתפתחות".

הבית תמך בכישרון?
"להורים שלי לא היו אמצעים כלכליים לממן לי שיעורי נגינה, אז התאמנתי על הצינורות של הדוד האינסטלטור שלי וניגנתי בכלים פחות טובים. אבא שלי בעצם ויתר על הנגינה כדי לפרנס אותנו. אני חושב שזה הוטמע בי, לא לוותר על מה שאני אוהב ויודע לעשות, אלא להתמיד ולהתעקש, גם אם הדרך קשה. למרות שבאתי מבית של נגנים, הייתי צרך להתחיל הכל מאפס. למזלי, היה לי כישרון, כנראה מולד. בעיקר שמעתי, כי תווים לא הצלחתי לקרוא עד גיל מבוגר.

"בהמשך קיבלתי מלגת הצטיינות של קרן שרת למימון שיעורים פרטיים במוזיקה. בגיל 11 התחלתי להופיע בהרכבים של פילהרמוניות צעירות כחלק מתזמורת וגם כסולן. הרגשתי שזה המקום הבטוח שלי. מגיל תשע ועד היום אני מתאמן חמש שעות בכל יום, בלי הנחות, בלי מחלות ובלי תירוצים. בגיל 16 כבר התפרנסתי ממוזיקה כנגן בפילהרמונית. האנשים ששינו את חיי היו המורים למוזיקה. הם התוו לי את הדרך, ראו את החוזקות שלי, לימודו אותי לקרוא תווים בדרכים יצירתיות והאמינו בי".

והסביבה?

"הסביבה לא עזרה וגם לא דחפה. כל מה שעשיתי וכל דבר שהגעתי אליו בחיים הושג בזכות העקשנות שלי והתמיכה של אשתי והילדים שלי. עם דורית אני מגיל 16, גדלנו יחד. את כל העולם למדתי דרך המוזיקה, איך לנהל עסק, איך לעשות חשבונות, איך לפרסם את עצמך, איך לעבוד בכלל".

את שירותו הצבאי הוא סיים בתזמורת צה"ל. "זיקו גרציאני תמך בי מאוד, הוא היה המורה שלי לחיים, האיש שעזר לי לרכוש את החצוצרה הרצינית הראשונה שלי. הייתי איתו בקשר עד היום שנפטר".

אחרי שירותו הצבאי השתלב דוידוב בתזמורת ירושלים, בפילהרמונית ובהרכבים מוזיקליים שונים בתפקיד נגן. "בין לבין, כדי להתפרנס, הייתי מנגן עם תזמורות בחתונות. שם בעצם הבנתי שאני צריך לצאת לדרך עצמאית. הרגשתי שהבמה טובה ובטוחה לי, שיש לי מה להגיד ומה לתת לקהל ואני רוצה את המקום הזה".

שיראו אותך?
"כנראה בסוף כולנו רוצים שיראו אותם. חצוצרנים בדרך כלל נמצאים מאחור, ובאירועים, בין המנות, הייתי נותן קטע סולו. התגובות היו נלהבות. כשהתחילו להזמין אותי להופיע לבד הבנתי שאני צריך לעשות עם זה משהו".

לנגן סטטיק ובן אל

דוידוב אוהב את הבמה. כשפיו נצמד אל החצוצרה הוא מרגיש שהצלילים מבטאים את כל מה שיש לו לומר לעולם. "אני מנהל דו שיח עם הקהל באמצעות המוזיקה. מבחינתי, זו הדרך הכי טובה לתקשר. החצוצרה היא סוג של עוגן, היא נותנת לי כוח וביטחון לעשות על הבמה את מה שאני לא יכול לעשות בשיחות עם אנשים. אחרי עשר שנים בתחום המוזיקה הקלאסית הרגשתי שזה הזמן שלי לצאת לדרך לבדי. לא חששתי, כי ידעתי שאני עושה את מה שאני הכי טוב בו".

בימים אלו דוידוב מעלה מופע בשילוב נגנים וירטואוזים, אמני כינור, גיטרה, חליל ואקורדיאון. מדובר בז'אנר מוזיקלי ראשון מסוגו בארץ: מופע של שעתיים ובו החצוצרה בתפקיד הראשי. דוידוב אוחז בה, מספר על עצמו ומרגיש הכי בבית.

"החצוצרה היא כלי מדהים, ורציתי לתת לה את המקום שמגיע לה. נכון שזה לא פשוט, ולדעתי, אין נגן בעולם שמעלה מופע שבו החצוצרה היא הכוכב הראשי, בשילוב שיח עם הקהל, אבל זה המקום הנוח והנכון לי. אני לא טוב בחבורות של אנשים ובשיחות סלון, אבל על הבמה אני מדבר עם הקהל. דרך המוזיקה אני אומר להם, והם אומרים לי".

מלבד ההופעות ניגן דוידוב באלבומים של זמרים רבים ובהם אסף אבידן, חוה אלברשטין וגידי גוב. הפרויקט שהוא גאה בו במיוחד קשור דווקא לסל התרבות של משרד החינוך. אל מערכת החינוך, שלא ידעה לזהות את הכישרון שהיה חבוי בו, הוא שב עם תוכנית מוזיקלית חינוכית, ובמסגרתה הוא נפגש עם תלמידי כיתות א' עד י"ב וחושף לפניהם את עולם המוזיקה דרך סיפורו האישי.

"אני מנגן להם על כמה כלים ומחבר אותם למוזיקה העכשווית", הוא אומר. "אני לא מצפה שהם ימלאו את היכלי התרבות, את זה עושים בדרך כלל בני 40 וצפונה, אבל עצם החשיפה לחצוצרה ולכלים אחרים פותחת להם פתח למשהו חדש, והם מגיבים בעניין רב. במופע אני מעלה על הבמה נערים שרוצים לנגן ונותן להם את המקום שחלמתי עליו כילד. בכל פעם מחדש זה מזכיר לי את הדרך שנאלצתי לעבור. היתרון הגדול של המוזיקה הוא שהיא מדברת לכולם. היא שפה אחידה. עם החצוצרה אפשר לנגן הכל, גם סטטיק ובן אל".

בעידן של לייקים ביוטיוב ומוזיקה ים תיכונית, לחצוצרה יש סיכוי?
"בדרך כלל נגנים מקבלים פחות פוקוס ופרסום מזמרים, אבל אני לא מחפש פרסום ופוקוס אלא עשייה. כשאתה עושה את הדבר שאתה אוהב מתוך תשוקה אמיתית, אנשים מרגישים את זה. לא צריך תעודות בגרות ומורים נוזפים כדי לדעת שאתה טוב, צריך מישהו שיכוון את התשוקה שלך ויזהה אותה כדי שתפרוץ. וכשהיא פורצת אין דרך לעצור אותה. כשאני על הבמה אני חי, אני שמח, אני נושם, אני מדבר. אני אריק, הילד שחשב שלעולם לא יוכל להיות מה שהוא רצה באמת".

● המופעים הקרובים יתקיימו ב־12 בינואר בפתח תקווה, ב־15 בינואר במודיעין, ב־19 וב־20 בינואר בשרון וב־26 בינואר ברחובות