כשפז אידן עומד מול עשרות בני נוער בסיכון ומרצה על התמכרויות ועל סמים, הוא מתרגש. קל לו לדבר איתם בשפה שלהם, להבין אותם, להכיר את ההתמודדויות שלהם ולדעת שהוא, דווקא הוא, יכול לעזור להם.

לפני שש שנים ושמונה חודשים היה אידן, 34, מהרצליה במקום הכי נמוך שלו — מכור לסמים ולאלכוהול שהשתלטו על חייו. היום הוא עובד עם בני נוער בסיכון ומשקם מכורים בקליניקה שפתח ברעננה ובמרכז "מכורים לחיים" בבית שמש. בקרוב הוא יסיים את לימודי הפסיכותרפיה עם התמחות בהתמכרויות וחולם להמשיך לטפל באנשים. "העבודה עם מכורים משלימה את החלקים השרופים של הפזל בחיים שלי", הוא אומר השבוע.

פז אידן. "לא האמנתי שאפשר לצאת מהמצב שהייתי בו" | צילום: אסף פרידמן

"בהתחלה זה תמים"

אידן היה בן 13 בלבד כשניסה סמים בפעם הראשונה. "זה היה תמים", הוא מספר. "אני וכמה חברים עישנו יחד ואהבתי את זה מיד. הרגשתי שזה מתלבש עליי בול, הרגשתי שאני בפגישה רומנטית. זה עשה לי כל כך טוב והתאהבתי בזה. גראס, כולה גראס. מכאן זה רק הלך והידרדר. בגיל 14 הייתי במסיבת טבע בפעם הראשונה בחיים שלי. ניסיתי כדורים, באנגים, סמי פיצוציות. נהניתי מזה ולא שמתי לב שהעישון מנהל את החיים שלי. עזבתי את הלימודים בכיתה ט', ובעצם מה שעשיתי כל הזמן היה לשבת עם חברים בגינה הציבורית ולעשן באנגים".

אידן לא יודע להסביר איך זה קרה, כי לדבריו יש לו משפחה חמה וטובה: "המצב כלכלי קשה. גדלתי בשכונה לא טובה, ואמא שלי שלחה אותי ללמוד בפנימיות. אחי הבכור נהרג בתאונה בגיל 21 בזמן שהיה בצבא. המוות שלו השפיע עליי ושינה אותי. הייתי עסוק בעצמי ובבריחה מהמציאות".

בגיל 18 הבין אידן שהוא כבר מכור. "אני זוכר שפעם נסעתי לים עם חברים וראיתי את מסיימי י"ב עושים 'רונדו' — מקשטים את המכוניות וחוגגים את סיום התיכון. עברה בי תחושת פספוס. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שנשאבתי למשהו שאני לא יודע איך לצאת ממנו".

אידן מספר שהוא ניסה לצאת מהסמים, אבל לא ידע איך, ומצבו רק הלך והידרדר. "הגעתי גם לקוקאין ולאקסטזי. הייתי בולע 15-10 כדורים בלילה, כי כבר לא הרגשתי את ההשפעה של הסם. בגיל 19 סבלתי מחרדות. פחדתי לצאת מהבית והייתי ישן עם אמא שלי במיטה. עד היום אני לא יודע איך לא השתגעתי".

הפחדים והחרדות אמנם הרחיקו את אידן מהסמים, אבל אז הגיע האלכוהול. "השתייה השכיחה ממני את הפחד. התחלתי לצאת למועדונים ולשתות בלי הפסקה. בהתחלה הייתי שותה בסופי שבוע, ומהר מאוד עברתי לשתות כמעט בכל יום. כשהביטחון העצמי חזר, חזרתי גם לסמים. שותה ומעשן, אלו היו החיים שלי".

החברים והמשפחה זיהו את המצוקה?

"החברים שבחרתי לעצמי היו משתמשים כמוני. כל אחד ברמת התמכרות אחרת. המשפחה ידעה, אבל לא היה להם מה לעשות. הייתי מרדן, אי אפשר היה לדבר איתי. הייתי בודד מאוד, הרבה מהקרובים אליי התרחקו. בלי השתייה והסם החיים נראו לי משעממים, קודרים ומדכאים. הרגשתי שאם אני לא מסטול אני עלה נידף ברוח. רק בהשפעת הסם הרגשתי חיבור לעולם, וזה היה שגוי כמובן. סבלתי מאוד. הרגשתי שכל העולם מתקדם, ואני תקוע במקום. אפילו המוות כבר לא הפחיד אותי".

צילום אילוסטרציה: Shutterstock

להתחיל מחדש

כשהגיע אידן לגיל 28 הרגיש שהוא נמצא במקום הכי נמוך שיש. הוא גייס את כל כוחותיו, פנה לקבוצת תמיכה ושינה את חייו. "כבר לא היה לי מה לאבד", הוא מספר. "איבדתי הכל והתחלתי להבין שאני מאבד את עצמי. לא ידעתי מה אני אוהב ומה לא, מה אני רוצה לעשות בחיים. לא זיהיתי את עצמי. הגעתי לקבוצת תמיכה שפועלת בשיטת 12 הצעדים. זה היה קשה מאוד, אבל השיטה הזאת עבדה עליי. למדתי להבין שהתמכרות זאת מחלה, ואני חולה בה. זה לא פשוט לבקש עזרה, זה משהו שלא ידעתי לעשות בכלל".

את התאריך 19 במאי 2011 לא ישכח אידן לעולם. "זה היום שבו החיים שלי התחילו להשתקם. אני מגדיר אותו כתאריך הלידה החדש שלי. פתאום התחלתי לבחור את החיים שלי. בחרתי חברים שאני אוהב, עבודה שאני אוהב. לראשונה זה שנים אני הובלתי ולא הייתי המובל".

אידן החל לעבוד בתפקיד מנהל מסעדה וניהל שגרת חיים ללא סמים ואלכוהול. ואולם משהו היה חסר לו לדבריו. "הרגשתי שאני צריך להשלים עוד חלק בסיפור שלי. הייתי בעיצומו של שיקום ורציתי לעזור ולשקם אחרים. ככה הגעתי למרכז גמילה בהרצליה והתחלתי לעבוד שם כרכז מדריכים וכרכז טיפולי. לא רק שטיפלתי באחרים, טיפלתי גם בעצמי דרך התבוננות במכורים אחרים. במהלך ארבע השנים שעבדתי שם נפטרו חמישה מטופלים שליוויתי, משימוש סמים. זה השפיע עליי מאוד ועזר לי לשמור על עצמי".

למה בחרת לחזור לסביבה של מכורים?

"הרגשתי שיש לי משמעות, ניסיון החיים הקשה שלי הפך לצורת למידה. חוץ מזה, בסביבה של מכורים הרגשתי שייך. אני לא יכול למחוק את העבר שלי, התמכרות היא לא שפעת שמחלימים ממנה. התמכרות היא לכל החיים, וכל החיים אספור ואזכור את הימים החדשים שלי כאדם נקי. העבודה עם מכורים השלימה אותי".

לפני ארבעה חודשים עזב אידן את מרכז הגמילה שעבד בו והחליט לצאת לדרך עצמאית. "נפש האדם מעניינת אותי מאוד. החלום שלי הוא לטפל באנשים".

לדברי אידן, היום הוא חי חיים מלאי תוכן, וביטחונו העצמי איתן. "אני ביחסים טובים עם המשפחה שלי, אני מחובר לעצמי, נולדתי מחדש. אני רוצה להמשיך ללמוד ולהתפתח, להתמקצע ולגדול בתחום".

לאידן חשוב להדגיש כי הקלות שבה אנשים רבים משתמשים בגראס אינה במקומה, והוא רואה בזה סדין אדום. "אל תזלזלו בגראס. החברה היום השתנתה, כולם מעשנים סמים פה ושם ולא רואים בזה התמכרות. בעיני החברה, מכור זה רק מי שזרוק ברחובות. מי שמעשן פה ושם הוא דווקא מגניב, מקובל בחברה. כולם קצת שותים, קצת מעשנים, זה בילוי לגיטימי. למעשה, כולנו מכורים, אבל ברמות שונות. לא רק לסמים ואלכוהול: גם להימורים, לסוכר ולפחמימות, אפילו לרשת חברתית. אני התחלתי בגראס ונהייתי תלוי בו. זה יכול לקרות לכל אחד. המושג 'סמים קלים' זה שטויות".

לאידן חשוב מאוד להבהיר ולהעביר את המסר שלו — אפשר לצאת מההתמכרות לסמים ולאלכוהול. "היום אני נקי לחלוטין. אני לא שותה, לא מעשן סמים ולפני ארבע שנים גם הפסקתי לעשן סיגריות. עדיין יש בי חולשה לאלכוהול ולסמים, ואני תמיד מזכיר לעצמי שהמרחק ביני ובין הכוסית קטן. אני לא מסתובב עם אנשים ששותים או מעשנים ואפילו מקפיד שהאוכל שאני אוכל לא בושל ביין. אני מודע לעצמי — אני חסר אונים מול השתייה והסם. לא האמנתי שאפשר לצאת מהמצב שהייתי בו, אבל אפשר, והיום אני חיי חיים מלאים ומאושרים. אפשר להשתקם. אפשר לטפל בזה, רק צריך לרצות לשנות את המצב".

"אני לא יכול למחוק את העבר שלי. התמכרות היא לא שפעת שמחלימים ממנה. התמכרות היא לכל החיים, וכל החיים אספור ואזכור את הימים החדשים שלי כאדם נקי, העבודה עם מכורים השלימה אותי"