לשרה סווירי, 68, מהרצליה נמאס. נמאס לה מהמבט של הרופא כשהיא מבקשת שבת זוגה תהיה האפוטרופוסית שלה. נמאס לה מהחגים, שבהם חבריה הלהט"בים יושבים לבדם בבית. נמאס לה מהמחשבה שיום אחד, כשתרצה להשתלב בדיור מוגן עם בת הזוג שלה, יופנה אליה מבט מסתייג. "החברה והממסד לא נותנים מענה לאנשי הקהילה שמגיעים לגיל השלישי", היא אומרת. "והגיע הזמן לשנות את זה".

60 שנה נדרשו לסווירי לצאת מהארון. "ואין לי שום כוונה להיכנס אליו בחזרה", היא אומרת בנחישות. אותה נחישות שהוליכה אותה, כחברת האגודה לזכויות הלהט"ב, להרים עם אבי שבי והעובדים הסוציאליים של עיריית תל אביב־יפו והמרכז הגאה בעיר, כינוס מיוחד בנושא הגיל השלישי בקהילה.

"אנחנו הדור הראשון בישראל שיצא מהארון — הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים — נרדפנו, היינו מחוץ לחוק, ספגנו עלבונות. אחרי כל המאבקים התבגרנו, והצרכים שלנו השתנו. ואז, באופן לא מפתיע, גילינו שהמדינה והחברה לא ערוכות לתת לנו מענה הולם".

עם אוכלוסיית הגיל השלישי במדינת ישראל נמנים כמיליון נפש. "סטטיסטית, 5 אחוזים מהם להט"בים, שזה כ־50 אלף אזרחים. בארגון ידוע לנו רק על 2,000 בני הגיל השלישי, ובהם מעט מאוד טרנסג'נדרים", אומרת סווירי.

אפרת טילמה, שמואל ענב ושרה סווירי. צילום: ריאן

איפה כל השאר?
"חלקם עדיין בארון, חלקם לא מעוניינים להשתייך לקהילה, ויש גם כאלה שחיים חיי בדידות ונידוי חברתי. לנו חשוב להבהיר שאנחנו כאן יחד בשביל כולם. מטרת הכינוס היא להציף את צורכי הגיל השלישי בקהילה ולמצוא מענה הולם לאנשים בודדים שלא הקימו משפחה ומרגישים דחויים חברתית".

לאיזה מענה אתם מצפים?
"אנחנו שייכים לדור אחר, ובני הגיל השלישי זקוקים למקום חברתי מסודר לא רק במרכז, אלא בכל הארץ. חשוב לנו שהמוסדות בארץ יגלו הבנה ללהט"בים, למרות גילם. אחד הנושאים המהותיים הוא הדיור המוגן, שלא ערוך לקבל את חברי הקהילה לא כי הם לא רוצים, אלא כי אין להם מושג איך להתמודד עם טרנסג'נדר בלובי או עם שני גברים שאוחזים ידיים בהרצאה".

הכחשה והסתרה

את מרבית חייה חיה סווירי כסטרייטית. "אני בת להורים ניצולי שואה, ולכן מבחינת המשפחה, החינוך והחברה שבה גדלתי, האפשרות היחידה הייתה להתחתן ולהקים משפחה. תמיד ידעתי שאני נמשכת לנשים, אבל לא היה לי האומץ לצאת נגד המוסכמות, ולכן זרמתי עם מה שמקובל. התחתנתי, נולדו לי שלושה ילדים, אני סבתא לתשעה נכדים. היו לי חיים טובים, אבל תמיד ידעתי שאני לא חיה אותם במלואם".

איך חיים כך?
"בהכחשה ובהסתרה. התאהבתי בנשים, אבל לא מימשתי דבר, והתסכול גבר עם השנים. רק כשהוריי נפטרו והילדים יצאו מהבית אזרתי אומץ".

איך קיבלו את זה בעלך והילדים?
"זה היה תהליך ארוך, סוער וטעון. עברנו שנים קשות, שבהן עיבדנו את השינוי עם עצמנו ועם הסביבה. את המשפט 'מה נזכרת עכשיו?' שמעתי מכולם. אני שייכת לדור מסורתי ושמרני שלא דיבר על זה, וכל נשוי נחשב בהכרח לסטרייט. ופתאום בגיל 60, כשיצאתי מהארון, ערערתי את הביטחון של כולם לגבי הבטוח והמוכר".

בגיל 60 נפרדה סווירי מבעלה. "היה בי להט להיות במקום שאני שייכת אליו וברחתי ממנו כל השנים". נכון להיום יש לה בת זוג, והיא מקדישה זמן רב לטיפול בנושאים שקשורים ללסביות בגיל השלישי.

יצורים מוזרים

לאפרת טילמה, 73, מתל אביב, היו שלושה חלומות: להפוך לאישה, להיות דיילת אוויר ולהתחתן עם גבר. "זה היה בימים שבהם חלומות כאלה נראו בלי אפשריים", היא אומרת. טילמה היא אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל. היא מתנדבת במשטרה ומרצה על סיפור חייה הפתלתל, שגם הומחז להצגה בתאטרון הבימה, "לזאת יקרא אישה".

היא נולדה בקיבוץ בצפון כבן הבכור במשפחה בת ארבע נפשות. "תמיד ידעתי שמשהו איתי לא בסדר, רק לא ידעתי מה", היא אומרת. "באופן טבעי נמשכתי לבגדים של סבתא, התאפרתי בסתר וחלמתי להיות בת. בגיל שש עברנו לתל אביב, לחברה סטרייטית מצ'ואיסטית שלא מכילה את האחר. המחשבה על שינוי מין חלפה במוחי, אבל לא ידעתי אם יש בכלל דבר כזה, לא היו לי מקורות מידע וגם לא עם מי לדבר".

בשנות ה־60 הייתה טרנסג'נדריות מחוץ לחוק, וטילמה חטפה מכות "רק כי נראיתי מוזרה. הייתי שונה ומנודה. אנשים לא הצליחו להכיל אותי".

ענב, טילמה וסווירי. צילום: ריאן

והיום?
"המצב טוב מבעבר, אבל טרנסג'נדרים עדיין סובלים מנידוי חברתי ונחשבים לשולי החברה. גם בקהילה אנחנו נופלים בין הכיסאות, כי הצרכים שלנו שונים, והתהליך שאנחנו עוברים מסובך הרבה יותר".

בגיל 15 עזבה טילמה את הארץ, עבדה כזמרת ברים בפריז, ובגיל 19 עברה ניתוח לשינוי מין. היא עבדה בתור דיילת, למדה מינהל עסקים והייתה נשואה לגבר 23 שנים. "חייתי חיים מלאים כאישה", היא אומרת.

"שנים התרחקתי מהארץ כי חששתי שלא אמצא את עצמי. בשנת 2005 שבתי למציאות שונה ולאנשים שונים. ובכל זאת אני נתקלת בסיפורים קשים. חברה טובה שלי שמה קץ לחייה בגלל נידוי ובדידות. מותה גרם לי לכתוב ספר ולהרצות בבתי ספר, כדי לספר מה אנחנו עוברים ולדבר על הקהילה המתבגרת של הטרנסג'נדרים, שנמצאת במצב לא טוב".

כי?
"כי רבים עדיין מסתתרים. חלקם הגדול לא התפתח כלכלית ומקצועית בשל קושי חברתי ומשפחתי. מצבם הכלכלי והנפשי גרוע, והם חווים בדידות גדולה. כשטרנסג'נדר יגיע לבית אבות כנראה לא ידעו לטפל בו ולהבין את צרכיו, וגם הוא, ככל הנראה, לא ירגיש שם נוח. היום אנחנו מעטים, אבל מה יקרה כשהדור הנוכחי יתבגר? כזקנת השבט, כמי שמרגישה שופר של הקהילה ופורצת דרך, ברור לי שאם המדינה לא תיערך בצורה נכונה, כולנו נהיה בבעיה. ההומואים והלסביות יצליחו לחזור לארון איכשהו, ומובן שלא ראוי שזה יקרה, אבל במקרה שלנו אין דרך חזרה. הדור שלא קיבל אותנו אז לא מקבל אותנו גם היום, ולחלקם הלא קטן אנחנו נראים כמו יצורים מוזרים".

הדרה והפליה

עד לפני כחצי שנה לא שוחח שמואל ענב, 80, מיפו עם אף אחד מבני משפחתו על נטיותיו המיניות. "וגם זה קרה במקרה", הוא אומר. "במצעד הגאווה האחרון צולמתי לתוכנית, ואז אחותי הגדולה התקשרה להגיד לי שהיא ראתה והכול בסדר. זו הייתה הפעם הראשונה שהמיניות שלי הייתה על השולחן בגלוי".

וואו.
"אני שייך לדור אחר, דור שלא דיברו בו על הדברים האלה, וגם אם ידעו, שתקו. עוד בגיל 13 ידעתי שאני הומו, אבל לא היה לי מה לעשות במידע הזה, כי הנושא היה מחוץ לתחום הדיבור. היה ברור לי שזהו גורלי, שלעולם לא אתחתן ולא אצא עם זה ברבים. במשך השנים ניסו לשדך לי כל מיני נשים, וסירבתי".

איש בסביבה שלך לא ידע?
"אף אחד. צריך לזכור שעד שנת 1988 הומוסקסואליות נחשבה לעבירה על החוק, כך שלא הייתה בכלל אפשרות לדבר על זה. אני מניח שהמשפחה הבינה שאני לא כמו כולם, אבל ההורים כנראה לא אמרו אפילו לעצמם את מה שאולי ידעו. רק בגיל 30 עזבתי את בית ההורים ויצאתי לעולם הגדול. הייתי תמיד עצמאי, לא פחדתי להיות לבד. הצורך שלי היה בזוגיות ובאהבה, לא במיניות. כשהגעתי לגן העצמאות בפעם הראשונה וראיתי מה קורה שם נחרדתי. במשך השנים היו לי קשרים, הארוך שבהם נמשך חמש שנים, אבל לא גרנו יחד כזוג מוצהר".

הרגשת שהחברה מביטה בך אחרת?
"אף פעם לא הסתרתי, לא החצנתי ולא הצהרתי, אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי, ולכן ויתרתי. הלבד היה ועדיין טוב לי, אבל יש לא מעט בני גילי שמרגישים בודדים, שחוו פגיעות ומסתתרים עד היום. למעשה, רובנו יישרנו קו עם מוסכמות החברה ונשארנו בארון. יש לי שלושה חברים שעברו לגור בדיור מוגן, שניים מהם חזרו לארון. הם לא מוכנים ששוב יסתכלו עליהם בעיניים מוזרות וישאלו שאלות. יש לא מעט מבני הדור שלי שמרגישים שאנשים מבוגרים לא מקבלים את היותם הומואים. תמיד יש מי שירים גבה".

בתל אביב פועל פרויקט "מעבר לקשת", ובמסגרתו מתנדבים סטודנטים עם קשישים להט"בים, "אבל זאת טיפה בים", אומרת סווירי. "אנחנו מדברים על אלפי אנשים שנמצאים במצוקה ואין להם דרך לממש את זכויותיהם. זקנה היא לא פיקניק באופן כללי, על אחת כמה וכמה כשמדובר באוכלוסייה מופלית. נכון שהתקדמנו, אבל בחברה עדיין שוררת להט"בפוביה. צריך לזכור שאנחנו דור המדבר שסבל מהדרה ומהפליה. אנשים פחדו להעלות את המילה 'הומו' על דל שפתיהם. לקח הרבה זמן עד שהתאפשר בכלל שיח. היום התנאים הבשילו, והדור המבוגר מסוגל לשים דברים על השולחן ולדבר בקול רם".

סווירי מספרת שהגיעה לביקור בכמה בתי אבות, כדי למשש את הדופק. "ההרגשה שלי הייתה שאף אחד לא יפרוס לנו שטיח אדום, כי עלולה להיווצר התנגדות והפליה. אפילו עלתה הצעה לבנות אגף נפרד או בית אבות נפרד לקהילה, ואנחנו לא פוסלים את זה, כי זאת המציאות. לא נלך עם הראש בקיר. לא נרצה להיות חלק ממקום שלא רוצה בנו".

לצאת מהבדידות

"אנחנו צריכים להכיר טובה לסוללי הדרך של הקהילה", אומר אבי שבי, שהנחה קבוצת תמיכה לגיל השלישי במרכז הגאה בתל אביב והיום שותף בארגון הכינוס. "צריך לדאוג להם וגם לדורות הבאים".

את עבודת הסיום שלו במסגרת לימודי מינהל בתי אבות ביקש שבי לעשות בנושא שילוב להט"בים, ובייחוד טרנסג'נדרים, בדיור המוגן. "זה מתחיל מהשלב הראשון, איך פונים — בלשון זכר או נקבה? כשמגיע טרנסג'נדר לבית אבות והצוות לא מוכן היטב, לא ידעו איך לפנות אליו. זה ממשיך במטפל הסיעודי שצריך להחליף טיטול, ובנכונות הדיירים לקבלו אותו. רעיון הדיור המוגן ביסודו הוא לצאת מהבדידות ולתת לאנשים הרגשת שייכות. אם מקום כזה לא מכין את אנשיו, שוב ייווצר מצב שהקהילה גוזרת על הלהט"בים חיי בדידות וכניסה לארון".

שבי חבר לשרה סווירי, והיא חברה לעובדים הסוציאליים בעיריית תל אביב־יפו, כדי לארגן את הכינוס שיעסוק בחיי הלהט"בים בגיל השלישי. "הרעיון הוא לדון בעתיד שלהם, ביחס החברה, בפתרונות דיור, בתמיכת הקהילה. אחרי שנבין את הנתונים נוכל להתחיל לפעול כדי ליצור תשתית טובה לדורות הבאים".

למה דווקא עכשיו?
"מדובר בדור של הומואים ולסביות שנרדפו כל חייהם. חלקם עדיין מרגישים לא משוחררים מספיק להצטרף למועדון קשישים, לחוג חברתי, לדיור מוגן. התוצאה היא ויתור והסתגרות או כניסה מחודשת לארון. אני חושב שצריך לתת את הכבוד לאלה ששכבו על הגדר, ובזכותם דפוסי החשיבה של החברה השתנו. המדינה חייבת להיערך בהתאם, כי היום מספרם מועט, אבל בעוד 15 שנה יהיו פה רבים שיזדקקו למסגרת. זה הזמן לעשות את השינוי".

הכינוס יתקיים ב־28 בדצמבר בשעה 14:00 במרכז הגאה בתל אביב, ברחוב טשרניחובסקי 22. הוא פתוח לקהילה הגאה בגיל השלישי