"את יושבת מול אישה שיצאה נגד כל הכללים ופתחה את כל דלתות המגזר", אומרת קרולין חורי. "אני לא הערבייה הראשונה ששינתה את מינה, אבל אני בין היחידות שמעזות לדבר על כך בגלוי. הסכמתי לספר את הסיפור שלי, כי אני יודעת שיש נשים רבות כמוני, שפוחדות פחד מוות. אני פוגשת אותן בפייסבוק, אני עונה לשאלות שלהן ומעודדת אותן, בתקווה שהן לא ירגישו לבד כמו שאני הרגשתי".

חורי אמנם שברה שיאים של אומץ, אבל בתוך תוכה היא עדיין פוחדת. "חורי זה לא השם האמיתי שלי", היא אומרת. "החלפתי את השם שלי כמה פעמים, כדי שלא יזהו אותי. בכפר עדיין לא סולחים לי על מה שעשיתי. בעיניהם זה לא משהו שיתקבל לעולם".

קרולין חורי. צילום: נחום סגל

את מבחן התעוזה האחרון שלה עשתה חורי לפני חודשים אחדים, כשהחליטה לעזוב את הבועה התל אביבית ולחזור לצפון הארץ, בתקווה להעלות את חייה על מסלול רגוע. היא שכרה דירה בחיפה עם החבר שלה, חייל מג"ב, וראתה בכך הכרזת עצמאות חדשה. "מבחינתי זה איתות לכל הטרנסג'נדרים שנמלטו מהחיים הקודמים שלהם כמוני. רובנו מגיעים לעיר הגדולה כדי שיהיה לנו חופש לחיות כמו שאנחנו רוצים, ואז חוששים לצאת החוצה. מבחינתי, לעבור לחיפה זה לעלות עוד כיתה בדרך אל העצמאות והשלמות שלי. התגעגעתי לצפון, רציתי לעבור, והיום אני אומרת גם לאחרות, אל תפחדו. צאו מהבועה. תחיו איפה שאתן רוצות".

למה רק עכשיו?

"לפני חמש שנים לא היה לי אומץ. בתל אביב את יכולה להיות מה שאת וזה עובר. בחיפה היו מציקים לי ברחוב, קוראים לי בשמות ומשפילים אותי. גם היום מעירים לי כשאני עוברת ברחוב, אבל פחות. היום למדתי איך להגיב כלפי הסביבה. היום אני הרבה יותר רגועה במקום שבו אני נמצאת ורק רוצה לחיות את חיי בשקט".

אני והשמלות של אימא

מדרגות תלולות מוליכות אל הקומה הרביעית בבניין ישן בעיר התחתית, אל הדירה השכורה שבה מתגוררת חורי, 27, עם בן זוגה. היא עובדת כמוכרת בחנות בגדים גדולה, חולמת על עסק משלה בתחום האיפור והקוסמטיקה ומרגישה נהדר בתוך גופה החדש. "אני כמו ברווזון מכוער שהפך לברבור יפה תואר", היא אומרת.

היא נולדה בכפר ערבי גדול בצפון וגדלה על פי הקודים השמרניים של החברה המוסלמית. לדבריה, מאז ומעולם ידעה שהיא שונה. "כילד וכנער לא הייתי יפה", היא אומרת. "בגיל 12, כשהסתכלתי במראה, ראיתי את האישה שבי, שאף אחד אחר לא ראה. מדדתי את נעלי העקבים של אימא ולבשתי בגדים של האחיות שלי.

בבית הספר העדפתי בילוי עם חברות על פני משחק כדורגל. כולם הרגישו שההתנהגות שלי נשית, אבל אף אחד לא באמת ידע מה קורה איתי. אני בטוחה שההורים שלי הרגישו, אין אימא שלא מרגישה ולא יודעת, אבל לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחד. המגזר הערבי קשה, וידעתי שההורים יתנגדו לדרך שבחרתי, ולכן הייתי חייבת לצאת מהבית ולעשות את השינוי בחוץ".

בגיל 16 החלה לעבוד במסעדה בחיפה. כשבבית חשבו שהילד חוסך ללימודים, חורי כבר תכננה את סדרת הניתוחים שתעבור בדרכה אל החלום. בגיל 17 ארזה תיק, שכרה חדר בדרום תל אביב וגילתה עולם חדש.

"פתאום הכרתי עוד טרנסיות", היא נזכרת בגילוי טעם החופש. "נדהמתי מהחיים שהן מנהלות. זאת הייתה הרגשה נהדרת. התחלתי להעז ולהתלבש כמו גבר נשי, עם בגדים צמודים, עגילים ושיער צבוע בפסים".

השמחה הושבתה כשמישהו ראה אותה בבגדי דראג קווין בתל אביב ורץ לספר להורים ולכל הכפר. "כמה גברים מהמשפחה הגיעו לחנות שבה עבדתי וחטפו אותי", היא אומרת. "בהמשך הם חטפו אותי גם מהבית שבו גרתי. הבנתי שהם רוצים להחזיר אותי להיות כמו שהייתי, שהם עושים את זה כי הם מאמינים שככה נכון לעשות, ולכן החלטתי שלא להתלונן במשטרה".

בכל פעם שחורי ברחה, המשפחה החזירה אותה. "בפעם האחרונה שבה נחטפתי זה כבר הפך לסיוט אמיתי. הכו אותי ואת הידיד שלי והייתי בטוחה שאני הולכת למות. הם גם טרחו להגיד לי את זה בגלוי. כשהגענו לכפר קשרו אותי למיטה וריססו אותי בגז מדמיע. מזל שהידיד שלי הזמין משטרה".

הדרמה המשטרתית הסתיימה בצו הרחקה, ובחלוף ימי הבהלה והזעם הרגישה חורי מספיק בטוחה להתקדם. "הבנתי שזאת ההזדמנות שלי ללכת עד הסוף. לחיות בדרך שלי. לחיות את החלום".

מה היה החלום?
"להיות אישה".

אני והקצב שלי

את התהליך עברה חורי ללא תמיכה. "הייתי צריכה לעשות הכול לבד וסבלתי המון, עם קשיים מכל הסוגים. לפני תשע שנים לא היה לי אינטרנט, והייתי בטוחה שאני היחידה בעולם".

קרולין חורי. צילום: נחום סגל

אז מאיפה מתחילים?
"כל אחת צריכה ללכת בדרך שלה ובקצב שלה. אני התחלתי מהורמונים, טיפולי לייזר בפנים ותוספות שיער. בגיל 18 וחצי, אחרי ששנים חלמתי על זה, עשיתי ניתוח להגדלת חזה. בשלב הבא סידרתי את השיניים ועשיתי ניתוח אף. סיפור יקר. ניתחתי גם את הגרוגרת. היו תקופות שטרנסיות אחרות אמרו לי שאף פעם לא אהיה יפה ושאני פשוט קרקס, אבל ידעתי שבסוף אראה יותר טוב מהן. וזה באמת מה שקרה".

לפני ארבע שנים עשתה חורי ניתוח מלא לשינוי מין. "נסעתי עם חברה לתאילנד, ולאחרונה תמכתי בה כשהיא עברה את אותו הניתוח. אם בוחרים לעשות את הניתוח בארץ, המדינה מממנת אותו במלואו, ויש גם עמותות שמסייעות. המדינה גם דואגת לקצבה חודשית מביטוח לאומי עבור הטרנסיות. זה לא מפריע לי שהדבר מוכר כנכות, התמיכה בנו חשובה, כי לא כולן נראות כמוני ולא כולן יכולות לעבוד. תמיד אומרים לי שאני נראית כמו אישה, ורק הקול הנמוך מסגיר אותי. יש ניתוח גם לשינוי הקול, אבל הוא לא תמיד מצליח, ולכן לא אעשה אותו. אשאר ככה, זה מיוחד. בסופו של דבר עשיתי את מה שרציתי, אבל זה מסלול קשה".

לא פחדת מהניתוח הגדול?
"כמעט ברחתי מרוב לחץ. זה ניתוח של שש שעות וכמובן פחדתי גם מאובדן הנאה. הפצצתי את הרופא בשאלות, וכמו שהוא הבטיח, ההנאה לא נפגעה והכול יצא פיקס. אני הכי מרוצה בעולם ולא התחרטתי אף פעם. זה הדבר שעשה אותי הכי מאושרת".

לצורך הצילומים חצינו כמה רחובות בסביבת הבית. כל הראשים הסתובבו אחר הבלונדינית הגבוהה (176 ס"מ בלי עקבים), הצועדת בחולצה חשופה על עקבי סטילטו אדומים של כריסטיאן לובוטין, שעלו 3,000 שקלים. חורי, אגב, נהנתה מכל רגע.

חשוב לך לבלוט בשטח?
"זה היה חשוב לי בהתחלה, עכשיו נרגעתי. בהתלהבות של התקופה הראשונה הלכתי עם נצנצים, עם עקבים גבוהים מאוד ועם שמלות מיני, הכול בהגזמה. אני מתה על עקבים גבוהים. הטרנסיות מבליטות את עצמן, כי הן רוצות להוכיח שהן נשיות. עכשיו, כשיש לי חבר, אני לא צריכה יותר להיות 'אובר' ולהוכיח את מה שאני. גם לא שאפתי להיות דוגמנית, אבל אז הגיעו כמה הצעות. התחלתי לרקוד במועדון של הקהילה, ומישהו ניגש אליי ושאל אם אני רוצה לדגמן. עשיתי כמה עבודות, אבל מאז שאני עם החבר שלי הפסקתי גם את זה".

איפה הכרתם?
"בסנדוויץ' בר בחיפה. הוא ערבי בדואי, והוא ידע מי אני מהרגע הראשון. אני לא מסתירה, לא עשיתי דרך כזאת כדי לשקר בסוף. מי שרוצה להיות איתי כמו שאני — בכייף. אנחנו שנתיים יחד. הוא עובד בדרום ומגיע הביתה בסופי שבוע, ואנחנו מנהלים חיים רגילים כמו כל זוג. רוב החברים שלנו הם יהודים מהקהילה, ושם אין הבדלי צבע או דת. כולם שווים. הוא גרוש ואב לילדה שקוראת לי 'אימא', וגם המשפחה שלו מקבלת אותי. אני הולכת אליהם צנועה, ובן אדם שנותן כבוד — מחזירים לו כבוד. איבדתי משפחה, אבל אלוהים נתן לי משפחה אחרת".

אתם מדברים על חתונה?
"אני מחכה להצעה. הוא גם חתיך שחבל על הזמן, אבל זה לא הכי חשוב לי".

מה הכי חשוב?
"שיהיה גברי וארגיש לידו אישה. עשיתי הכול כדי להרגיש אישה ואני אוהבת גבר ששולט ויש לו נוכחות גברית חזקה. עשינו קעקועים תואמים. הזמינו את שנינו לריאיון ב'אח הגדול', כי שנינו ערבים ושנינו בעד מדינת ישראל. אם הייתי נכנסת לשם, הייתי מייצגת את הערבי אוהב המדינה".

כלומר?
"אני לא יודעת איפה הייתי כלואה היום אם המדינה לא הייתה באה לעזרתי כשנחטפתי. בכפר אולי היו רוצחים אותי. אני אוהבת את המדינה שלי, אוהבת דמוקרטיה, אוהבת את החוק והממשל. לפעמים כשאנחנו יושבים עם חברים, אני עושה איתם קידוש בכייף. תמיד היה לי חשוב להראות שיש ערבים שאוהבים את המדינה, ואם הייתי שוב בת 18, הייתי עושה צבא. אני ערבייה ולא מתביישת בזה, אבל אני ערבייה ישראלית. המדינה נותנת לי זכויות, וכל אחד יכול לעשות מה שבא לו".

אז נראה אותך ב'אח הגדול'?
"לא, כי אני פוחדת. לא רוצה שבכפר ייזכרו בי. לא רוצה שהמשפחה תדע מה איתי. בעבר כל דפיקה בדלת הייתה מקפיצה אותי, היום פחות. אני נותנת כבוד לאנשים מהכפר ולמשפחה שלי. אני יודעת שהם לא יפגעו בי, אבל בשביל מה לעורר את המתים ולפתוח הכול מחדש?".

אני ולואי ויטון

לחורי אין קשר עם משפחתה. "הם לא יודעים איפה אני", היא אומרת. "רק עם אימא אני בקשר, אבל לעתים רחוקות. היא רק רוצה לשמוע שאני בסדר וזהו".

היא מקבלת את השינוי שעשית?
"לא, היא עדיין מדברת איתי בלשון זכר. היא אומרת, 'היית הבן שלי עד גיל 16 ותמיד תהיה הבן שלי'".

לדברי חורי, המציאות בארץ משתנה לטובת הטרנסג'נדריות. "נכון שהן נמצאות במקום טוב יותר, אבל הדרך לשוויון עוד ארוכה. המודעות אולי גדלה, אבל יש כאלה שנדחקות לשוליים ומידרדרות לזנות, כי הניתוחים יקרים. אני תמיד עבדתי וגם פחדתי להידרדר בגלל המגזר. רציתי להוכיח לכולם שאפשר להשתלב בחברה. אני מאמינה שאם אני השתלבתי, כל אחת יכולה".

בארון שלה תלויים מותגים, שמלות מיני, נעליים יקרות ותיקים של לואי ויטון. היא לא מתנצלת כשהיא אומרת, "אני עובדת בשביל עצמי ואוהבת לפנק את עצמי. אני הולכת למספרה פעמיים בשבוע, עושה גבות פעם בשבוע, לייזר קבוע, שומרת על תזונה נכונה והולכת למכון כושר".

מה עם ילדים?
"הקפאתי זרע לפני הניתוח. בטוח ארצה ילדים בעתיד, ואפשר לעשות את זה עם פונדקאית. בסך הכול אני לא שואפת ליותר מדי, את מה שרציתי עשיתי, ומספיק לי להיות שווה בין שווים, טרנסית בין נשים וערבייה בין אזרחים. חשוב לי שהמתלבטים יבינו שגם טרנסג'נדרים יכולים להשתלב, לעבוד ולחיות חיים נורמטיביים, וגם אם מידרדרים, אפשר לצאת מזה. ולא כל החיים שלנו בארץ הם מלחמה, יש בינינו כאלה שמתעסקים בצדדים היפים של החיים".

"מסתתרים בגלל הסיכונים"
"בחברות פטריארכליות דתיות קשה יותר לצאת מהארון", אומר אלישע אלכסנדר, מנכ"ל עמותת מעברים — שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית, "אבל זה לא כלל ברזל. העמותה שלנו מסייעת לקהילה הטרנסג'נדרית בישראל, וראינו מקרים מכל הסוגים. נתקלנו במשפחות חילוניות שזרקו ילדים מהבית, ובמשפחות מחבקות מהקהילות השמרניות והדתיות. ככלל, המצב גרוע יותר בקהילות השמרניות לא רק לטרנסג'נדרים, אלא גם להומואים וללסביות".

ממחקרים אחרונים עולה ש־0.58 אחוזים מהאוכלוסייה הם טרנסג'נדרים, והמספרים זהים בכל המגזרים. "במגזר הערבי מסתמנת היום קצת יותר העזה ביציאה מהארון, ועדיין רבים מאוד מסתתרים בגלל הסיכונים. אין ספק שעברנו דרך: בעבר הלא רחוק אנשים כמעט לא הכירו את המילה. כשאני יצאתי מהארון, לפני 12 שנה, נראות הנושא הייתה מזערית, ולא היה למי לפנות. היום קל יותר ויש סיוע של ארגונים שונים, ובכל זאת הקשיים שלנו גדולים מאוד ומתבטאים בחוסר קבלה של חלק מהמשפחות, בהפליה בתעסוקה ובאלימות. התוצאה היא לא פעם עוני ומחוסרי דיור".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו