חברי המשלחת עם ילדים במומבאי. "הם לא מתלוננים" | צילום: פרטי

מה לסטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ולאזור ה"סלאמס" של הודו, ולמה הם בוססו רגליים במשך עשרה ימים בביוב הזורם בסמטאות בכפרים וביקרו בבתים של התושבים הכי עניים במדינה?

בבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי החליטו, בפרויקט ייחודי וראשון מסוגו, להוציא לאחרונה קבוצת סטודנטים למסע בן עשרה ימים במומבאי, העיר הגדולה ביותר בהודו ואחת הערים הגדולות בעולם, ובכפרים המקיפים את העיר, במסגרת התנסות מעשית בקורס "עיור בהודו" העוסק באורבניזציה, בהנחיית ד"ר נתי מרום, חוקר ומרצה בבית הספר.

מאחורי המסע עמד הרצון לגרום לצעירים לחזות במו עיניהם בשינויים שעוברת מדינת העולם השלישי הזו, לקחת חלק בסקר שייערך לתושבים, בו ישוחחו איתם וישמעו על חייהם ממקור ראשון, ולבחון את העיר על כל אזוריה - האזור העירוני, הכפרי, הסלאמס ואזורי היוקרה. הכל כדי להבין את המשמעויות של פיתוח בר קיימא במדינות מתפתחות ולהיחשף לתנאי המחיה והשטח. "זו חוויה משנה חיים", אומרת המה פסוואני, סטודנטית בבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי. "בהתחלה זה הלם טוטאלי. יש הרבה לכלוך, פתאום רואים ברחובות עכברים או פרות שעוברות לאיטן, לא דברים שרגילים לראות, אבל זו חוויה. בביקור בכפר היינו בבית של אישה והיו לה רק שני ירקות בבית. היא הביאה לנו במתנה ירק אחד וסירבנו, כי ידענו שזה האוכל שיש לה לכל היום. את רואה אנשים שאין להם כלום, אבל הם נותנים את מה שיש להם. זה מדהים".

"סטירת לחי לפנים"

ד"ר נתי מרום הוא מרצה בכיר בבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי, ובו, הוא מסביר, תופסים קיימות כמפגש של עולמות תוכן שונים - התחום הסביבתי, הכלכלי, החברתי ונושאים פוליטיים, תוך דגש על יזמות ירוקה. במסגרת לימודי החוג, ד"ר מרום מרצה על הנושא העירוני וחוקר עם הסטודנטים ערים בדרום הגלובאלי - מדינות העולם השלישי, אם תרצו. "אני חוקר אסטרטגיות תכנון ארוך טווח בערים האלה, ואיך הן מתמודדות עם בעיות של פערים מרחביים וחברתיים. מדובר בערים המאופיינות בעוני עמוק ואי שוויון", הוא מסביר.

את הרעיון להביא סטודנטים להודו הגתה תמר עקוב, אשת הקונסול הישראלי לשעבר במומבאי, שחייתה במקום וויתרה על הבועה הדיפלומטית לטובת היכרות מעמיקה עם משכנות העוני הגדולים של מומבאי והכפרים הנידחים. "תמר הכירה את דיקן בית הספר לקיימות, פרופ' יואב יאיר, והציעה לו את הרעיון לעשות פעילות עם סטודנטים במומבאי והחלטנו להוציא קבוצה של תשעה סטודנטים לנסיעה, שכללה שני חלקים עיקריים: סיור בשולי המטרופולין של מומבאי - מאות קילומטרים של אזור כפרי עם הרים ויערות, ובמשכנות העוני - אזורי הסלאמס העירוניים, בהם גרים התושבים בבתים שהם בנו במו ידיהם", מסביר ד"ר מרום.

וכך, לאחר מיונים שנערכו, יצאה משלחת של תשעה סטודנטים מהמרכז הבינתחומי להודו, לאזורים שהם "לא הודו של התיירים ושל התרמילאים", כלשונם.

הסטודנטים מסייעים למקומיים בשיפוץ בית הספר בכפר קרג'ט

המה פסוואני, שלקחה חלק במשלחת, נולדה וגדלה במרוקו, אבל במקרה או שלא, שני הוריה הודים. "החלטתי מיד שאני מצטרפת", היא מספרת. "ראיתי בזה הזדמנות אדירה להגיע למקומות שלא יכולתי ולא אוכל להיכנס אליהם לבד. ההורים שלי חיו בצעירותם בהודו ובגיל שש עשרה בערך הם עזבו, כל אחד בנפרד, את הודו למרוקו ונישאו שם. אני נולדתי וגדלתי במרוקו, אבל התרבות והאוכל עליהם גדלתי בבית היו הודיים. עם זאת, כשהגעתי למקומות האלה בהודו זה היה עבורי הלם תרבות. למרות שביקרתי בה בעבר, תיירים לא מבקרים באזורים האלה של הודו.

"חשבתי הרבה על ההורים שלי שגדלו שם. באחד המקומות הנידחים שהגענו אליהם פגשתי ילדה קטנה שנראתה דומה לי כשהייתי בגילה, וזו הייתה כמו סטירה בפנים. חשבתי לעצמי שהייתי יכולה להיות הילדה הזו והייתי יכולה לגדול פה. זה הכל עניין של מזל וזה מכניס לפרופורציות וגורם לך לרצות להגיד תודה על כל יום ועל כל מה שקיבלת. לאדם ממוצע, הכפר והעיר מצטיירים בצורה מסוימת בראש, אבל המציאות אפילו יותר מורכבת".

"זו באמת הייתה חוויה שמשנה חיים", מוסיף רוי עזוז, סטודנט במשלחת. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהודו ולהגיע לשם אחרי נסיעות לאירופה ולארה"ב, זה כמו להגיע לעולם אחר לגמרי. זה היה בהתחלה כמו לקבל מעין סטירת לחי שמכניסה אותך לפרופורציות. עם כמה שזה נשמע קלישאה, כשחזרתי לארץ התחלתי להעריך את הדברים הקטנים - את הניקיון שיש ברחובות או את זה שילד הולך לבית הספר ולא יוצא לקבץ נדבות.

"עם זאת, בין הלכלוך והעוני נחשפים לקסם, כמו של אמא שדואגת לילדים שלה למרות שאין לה כמעט כל אמצעי לעשות את זה, חוץ מחום ואהבה, או הילדים שמשחקים בחוץ למרות שאין להם עם מה לשחק. כשחוזרים פתאום זה נראה מגוחך שכולם מתעסקים עם הסלולרי הכי חדש. פתאום מבינים שהאושר האמיתי נמצא בדברים הפשוטים, אבל את זה מעכלים רק אחרי שחוזרים".

חברי המשלחת עם ילדי אחד הכפרים | צילום: פרטי
עניין של גורל

כחלק ממטרות המשלחת, לקחו הסטודנטים חלק בביצוע סקר שיזמה עקוב, שגם עומדת בראש הוועדה הטכנית של India Habitat for Humanity - ארגון העוסק בתנאים וברמת החיים של תושבי הכפרים. מדובר בארגון בינלאומי שבנה אלפי בתים באזורים שונים בהודו בשנת 1983, עבור שכבת האוכלוסייה החלשה ביותר במדינה. 

מטרת הסקר היא, להפיק לקחים מתוך הכשלים בבתים שהארגון בנה בעבר, לבדוק כיצד הם מתפקדים לאחר כ-30 שנה, להבין מהם צורכי האוכלוסייה כיום וכיצד יש לשפר את תנאי המחיה עבור פרויקטים עתידיים של הארגון, כמו גם להקים בעתיד פלטפורמה שתאחד ארגונים הבונים בתים בהודו ולעמוד באתגרים החדשים, עם גידול האוכלוסייה ובצדו, המחסור בתשתיות ראויות. הסקר נערך בכפר קרג'ט ובעיר פונה במשך חמישה ימים, כאשר הסטודנטים סקרו כ-30 בתים - כיצד אלו נשתמרו; את תנאי המחיה; חברו לתושבים מקומיים, שמעו את סיפוריהם האישיים, שרו עם ילדים בבית הספר, טיפלו בחיות המחמד של הדיירים ואף לקחו חלק בשיפוץ בית ספר מקומי.

"נכנסנו לבתי משפחות והתחלנו ממש למדוד את החדרים, לבדוק אם יש להם מיטות, ממה הם מתקיימים, כמה ילדים יש בבית וכן הלאה, ויצרנו שיח אישי עם המקומיים", מסבירה פסוואני. "באיזשהו שלב כבר ביצעתי את הסקר בהינדית ללא עזרת מתורגמן, וזה היה מדהים. התחושה היא שמה שלמדנו עד אז העניק לנו את הבסיס, אבל רק כשאת שם ומדברת עם האנשים, את ממש מרגישה את החיים שלהם. היינו למשל בבית של משפחה עם שבע בנות ושני בנים, שהמצב שלהם ביחס לשאר הבתים בכפר היה טוב - משמע יש להם חשמל ומים בקרבת הבית, מיטה ואולי איזו טלוויזיה קטנה. מיד אחרי זה עשינו סקר אצל משפחה אחרת, שאין לה חשמל או מים בקרבת מקום והבנות צריכות ללכת ארבע פעמים ביום 7 ק"מ, רק כדי להביא על ראשיהן כדי מים של שבעה ליטר כל אחד. בפינת החדר בבית מצאנו תינוקת בת חודש ופתאום זה מכה בך -אם היא הייתה נולדת למשפחה שגרה רק כמה מטרים מכאן, אולי הגורל שלה היה שונה. למשפחה הזו לא היו אפילו 16 שקל, שהם כ-300 רופי, כדי לשלם על החשמל. הם למשל שורפים עץ כדי לבשל והאוויר נהיה מחניק. תנאי המחיה שם מאוד קשים".

"זו באמת הייתה חוויה אנתרופולוגית", מוסיף ד"ר מרום, "שהמחישה בצורה הכי אמיתית שאפשר את הנושאים של עיור, אורבניזציה, משכנות עוני ואזורי סלאמס. התושבים באזורי הכפר עובדים רק חודש בשנה, כשמגיעה תקופת הקציר של האורז, וחיים כל השנה בעוני מאוד עמוק. בעיר רואים את הביוב שזורם ברחובות, את הזיהום, הצפיפות והעדר הפרטיות, וקשה להבין למה שאנשים יעברו מן הכפר לעיר, לסביבת חיים כה קשה וקיצונית, אבל הסטודנטים מבינים עכשיו את הכוחות הכלכליים שמניעים את התהליכים האלה. כשהם רואים את זה בעיניהם ומתרשמים מהמגע עם האנשים עצמם, זה נותן ממד עמוק הרבה יותר".

"הקושי היה לנסות ולהבין איך הם לא מתלוננים ומבסוטים, וכששואלים אותם מה הם רוצים לשנות, התשובה הייתה: כלום", מסכם יואב שטיינברגר, סטודנט שהשתתף במשלחת. "אפילו האפר שנשאר משריפת העצים לבישול, משמש לשטיפת כלים. אנחנו באים מהקידמה וחושבים שצריך לעזור להם, אבל הם אומרים לך שהם לא רוצים לשנות כלום. זו הודו - מקום מפתיע ובלתי צפוי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו