לא פעם אני נעצר באחד מערוצי הילדים ורואה אותו שם. כמו בזיכרון של כולנו הוא צעיר, עם שיער מסודר בקפידה, פני ילד של ממש, מתרגש מכל תו וכל מילה כשהוא שר את 'רציתי שתדע'. 13 שנה חלפו מאז שעוזי חיטמן הלך לעולמו, ואין יותר משיריו שנשארו איתנו בכדי להמחיש את גדולתו. שירי ילדים, שירי מחאה פוליטית שקטה, להיטי ענק בזמר הים תיכוני שיישארו לעולם, קצת יהדות. פשוט אדון עולם.

עוזי חיטמן. צילום: צביקה טישלר

הייחוד של חיטמן היה היכולת שלו להתאים את השירים שלו למי שניצב מולו. תמיד הוא נתפס ככוכב ילדים, בין היתר בגלל "הופה היי" המיתולוגית, אבל ברזומה שלו תמצאו שירים שהפכו את המוזיקה הים תיכונית־מזרחית על פניה. "תודה" ו"עד נשימתי האחרונה" (חיים משה) "עד מתי אלוהיי", "מרלן" ו"כך עוברים חיי" (זהר ארגוב), "אני העבד" (איציק קלה), "בין קשת לענן" (ישי לוי, אבנר גדסי), "חי כמו פרפר" (סמיר שוקרי), "ליסה ליסה" (ישי לוי, אלי עידן), "לכל אחד יש" (שלומי שבת וליאור נרקיס), "עוד סיפור אחד של אהבה" (שימי תבורי) ועוד רבים וטובים, שהוציאו את המזרחית מהגטאות, דווקא בעזרת מי שאינו נמצא לכאורה בצד הזה של המפה.

בזמן שיש כאלה שרבים על הקרדיט מי הוא פורץ הדרך ל"ניצחון" של המוזיקה הים תיכונית בישראל, דומה שקצת שוכחים את חיטמן, שהשחיז את העט שלו וכתב שירים שהצעידו את הז'אנר כולו לתוך כל בית בישראל. חיטמן נפטר לפני המהפכה, בטח זו הטלוויזיונית שהבליטה אחרים שמוכרים יותר אך תרמו פחות, אך הוא היה זה שפילס את הדרך עבור הדור הנוכחי באמצעות הכישרון שלו. 13 שנה אחרי מותו, צריך להגיד בפה מלא - הוא אחד מאבות המוזיקה הים תיכונית־מזרחית בישראל, ואסור שאיש ישכח את זה.

החמישיה

תרשו לעצמכם להתמכר לקצב של 'ערב בנות' של דנה לפידות והנרי, שמציג פופ במיטבו עם פוטנציאל ללהיט מטורף.

ניסים עורקבי המוכשר מגיע לאולמי 'ראסל' ברמת גן ב־26 באוקטובר ויארח את סגיב כהן והאחים גדסי.

קובי פרץ הלך לכלא כי לא השכיל לבוא לקראת המערכת כמו זמרים אחרים, אין לזה שום קשר למזרחיות שלו.

גילי ארגוב העניק לבתו את השם המחייב זוהר, רק נאחל לה שחייה יהיו טובים ומלאים אושר יותר מאלה של המקור.

ואל תרשו לעצמכם להחמיץ את אלון עדר והלהקה ב'סקולה' ב־4 בנובמבר, שם הם יארחו את רונה קינן.


סינגלים: הדיכאון של סלאמתק
סלאמתק – פזמונים מהנשמה. הם לא הראשונים שלוקחים שירי דיכאון ונותנים בהם קצב, אבל גם כאן נשאלת השאלה עד כמה זה נכון. קוקו מאילת, לואי עלי ושימי מזרחי יודעים לייצר חפלה ורצוי שיתמקדו בזה, לא בהחייאת מילים קשות במחרוזת עם דרבוקה כדי לעשות שמח.

זהר מאירי – קורות חיים. בהשראתה של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, יצרה מאירי שיר שמדבר בדיוק על הפערים בין קורות החיים שאנחנו מציגים לבין מי שאנחנו באמת. שיר קליל, עוקצני, כיפי ובעיקר אמיתי ומאפשר לכל אחד למצוא את עצמו תוהה אם הוא זה שמוצג בקו"ח שלו.

גלית גיאת - שירת לבבי. הניסיון להעביר את יכולות השירה של גיאת מהבמה, שם שיחקה את אום כולתום ב"בוסתן ספרדי", ראוי להערכה, גם אם יש קצת תחושה שמדובר בשיר ממחזה כלשהו. שיר חביב, ביצוע טוב מאוד של גיאת, ועיבוד מצוין של יחיאל חסון.

משה כהן – את לא חייבת לאהוב אותי. אם יש ללחן הזה כבר שני ביצועים, לא ראוי למצוא מי הלחין אותו במקום לפטור את עצמך ב'לחן טורקי'? אבי ביטר כתב, כהן מתבכיין, ושוב הבחורה אשמה בהכל וסופגת 'איחולים' לבביים. קחו קצת אחריות, לא יזיק.

נטלי פרץ – על סף דיכאון. אחרי שתיקה ארוכה פרץ חוזרת עם סינגל חדש, שעכברי המוזיקה ודאי יבחינו בדמיון בפזמון בינו לבין 'ציפור זרה' של ניבין. שיר דיכאון, לא על סף, שמזכיר כמה פוטנציאל יש בה וכמה חשוב שפרץ תתייצב ותחזק את האגף הנשי בז'אנר הים תיכוני־מזרחי.

דניאל בן חיים – זה הזמן. הבעיה עם שירים שעושים 'עלייה' היא שמשהו מהקסם של המקור עלול להיעלם, ובמקרה הזה הצרפתית מפנה את מקומה לעברית ובן חיים מאוד לא סוחף יחסית לקצב. גם לחדש צריך לדעת.