"בסוף יש מנצחת ויש מפסידה". גילי כהן | צילום: אורן אהרוני

את גילי כהן (26) אני פוגש על גבול רעננה-הרצליה. זה לא מקרי. בהמון מובנים כהן מהווה קואפרודוקציה מוצלחת ומקור גאווה של שתי הערים. הילדה שהחלה ללמוד ג'ודו בגיל 4 ברעננה, הפכה להיות אלופת ישראל במדי בני הרצליה, השתתפה באולימפיאדת ריו 2016, הגיע בסוף אוגוסט כפסע אחד ממדליה באליפות העולם האחרונה. חמישית בעולם.   

"הרגשתי שבכל אחד מהקרבות נתתי את כל מה שיש לי. הרגשתי מוכנה", מספרת כהן על האליפות האחרונה ומוסיפה, "הייתה לי את התמיכה של הנבחרת - של שני הרשקו מאמן העל של הנבחרת, ושל איבון בוניש שישבה איתי על הקווים. וגם מהמועדון שלי, דורון כץ (מנהל מועדון בני הרצליה, א.י.) ומיכל פיינבלט המאמנת האישית שלי שהיו שם. זאת אומרת שהגעתי במצב הכי טוב. עשיתי תחרות טובה", אומרת כהן אך מודה - "בגלל איך שזה הסתיים יש איזושהי תחושה של החמצה. ההבדל בין מדליה למקום 5 הוא עצום".

ומצד שני, כמה ספורטאים ישראליים אתם מכירים שיכולים לומר שהם בין חמשת הטובים בעולם במקצוע שלהם? לא יותר מדי.

גילי, איך את מסתכלת על השנה האחרונה?

"בתחילת השנה אחרי האולימפיאדה, רציתי קצת חופשה והיו הרבה שינויים בהקשר של הנבחרת והמועדון. הייתה לי התחלה קצת קשה יותר. אבל הרגשתי הרבה יותר טוב מבחינת הג'ודו שלי אחרי אליפות אירופה וככל שהשנה התקדמה. חזרתי לנקודה שהייתי בה לפני ההפסקה שעשיתי. ההתחלה של היום הייתה מאוד טובה עם 3 נצחונות טובים. הגעתי לחצי גמר שזה ניצחון ממדליה, אבל לצערי זה לא הסתדר. הפיניש היה לא טוב. היו לי 2 הפסדים מול יריבות חזקות אמנם, אבל אלו היריבות שצריך לנצח כדי לזכות במדליה".

איזה סוג של תחקירים עושים אחרי תחרות כזו?

"רואים את הקרבות ומדברים על זה עם המאמנים. מסתכלים על טעויות טכניות וטקטיות שעשיתי וגם בפן המנטלי יש תמיד דברים שאפשר לשפר. זה מה שעושים אחרי כל תחרות. לפעמים זה קרוב וזה היה עניין של חצי אחוז, לפעמים מדובר במשהו יותר דרמטי שדורש יותר התייחסות".

גילי כהן בפעולה | צילום ארכיון: אורן אהרוני

ברמה האישית. מה את אוהבת בג'ודו?

"זה ספורט שהכל עובד בו. כל הגוף עובד. חוץ מזה ג'ודו הוא יותר מרק ספורט בעיניי. יש לו איזה אלמנט של אמנות לחימה, אמנם זה ספורט תחרותי, וגם כשלומדים בחוגים בתור ילדים, אין לזה המון דגש. אבל אני כן חושבת שזה נמצא שם כל הזמן. יש לזה אלמנט נוסף של אמנות, והעובדה היא שבג'ודו אתה יכול להיות מאוד טוב בקרקע או מול אחיזות או בעל טכניקה שונה - כלומר יש הרבה דרכים לנצח בג'ודו".

את מזכירה אמנות לחימה, ובאמת יש מעבר של ג'ודוקאים בשנים האחרונות שעושים הסבה לאמנויות לחימה.

"התחום של ה-MMA נהיה מאוד פופולרי ויש בו הרבה כסף. אז בארצות הברית יש דמויות כמו רונדה ראוזי (מדליסטית ארד בבייג'ינג 2008, א.י.), קיילה האריסון (מדליסטית הזהב בלונדון 2012 ובריו 2016, א.י.) שעוברות. אבל מדובר בעניין של יותר כסף. כן, יש איזה משהו כשאתה עולה לזירה, בין אם זה מזרון ג'ודו או זירת MMA, ובכל זאת אתה נכנס עם כל מה שהתאמנת ואתה יודע לעשות, מול מישהו שהוא פחות או יותר יריב שקול אלייך, ומי שטוב מנצח. אין תיקו. אין שטחים אפורים. בסוף יש מנצחת ויש מפסידה. זה מאוד שחור-לבן, הפסדת או ניצחת".

במבט מהצד הענפים האולימפיים מאוד אכזריים. זאת אומרת, אם אתה כן זוכה במדליה אולימפית, אז זוכרים אותך ואתה נהיה לא פחות מאייקון. ובמקרה שלא זכית, אפילו במקרה של מדליות באליפות העולם, ההכרה יורדת משמעותית.

"אני חושבת שקודם כל לפני שחושבים אם אתה נהיה אייקון או לא, אתה עושה את זה בשביל הרגשת הסיפוק וההרגשה הפנימית של הספורטאי. לי, למשל, יש יעדים והחלומות שאני רוצה להגשים בהקשר של הג'ודו. חלומות שאת חלקם הגשמתי וחלקם לא. וההרגשה הזו של הפספוס תלך איתי כי הייתה לי מטרה להשיג מדליה באליפות העולם ופספסתי אותה. כמובן בנוסף אם זוכים במדליה, זה משדרג את המעמד שלך, אפילו לא בקטע של אייקון, משדרגים אותך בסגל של הוועד האולימפי, יותר קל להשיג ספונסרים. אבל זה רק חלק משני. קודם כל ההרגשה הפנימית שלי".

ההישג שלו מקביל לעלייה של נבחרת ישראל לגמר המונדיאל. אורי ששון | צילום ארכיון: אורן אהרוני

אם זה תלוי בך. איך אפשר לקדם את הג'ודו בארץ?

"אני חושבת שג'ודו הוא כן ענף שאנשים נחשפים אליו, כי אנשים מכירים אותו. הוא נמצא במצב טוב, הוא מן הסתם לא יהפוך להיות ענף הספורט כי פופולארי בישראל כמו הכדורגל והכדורסל. מבחינת הישגים הוא בלי ספק הענף מספר 1, והעבודה שלי הזה להתאמן ולהגיע לתוצאות הכי טובות כדי לקדם את הענף".

אורי ששון וירדן ג'רבי כשזכו במדליה האולימפית קיבלו חשיפה שאני לא חושב שאי פעם כדורגלן קיבל בארץ.

"השיא שלהם היה אדיר ובלתי רגיל בכל קנה מידה. אם היה לנו שחקן שחותם בריאל מדריד או ברצלונה, הוא גם היה מקבל את החשיפה הזו. בעיניי מגיע להם את כל מה שהם קיבלו ואפילו יותר, כי אי אפשר להשוות את השיא שלהם לכדורגל. עם כל הכבוד שיש לי לענף הזה ולספורטאים שלו ואני ממש לא מזלזלת, אני מקווה ומאחלת לכדורגל לעשות הישג בסדר גדול שלהם. ביחס לכדורגל, ההישג שלהם מקביל לעליה לגמר המונדיאל".