נגה גלר (צילום: באדיבות מועדון בני הרצליה)

קו 29 המיתולוגי של אגד עליו השלום, היה הסיוט האולטימטיבי של כל נער/ה מזרח שרוני שביקש/ה להגיע לים התיכון. שעה וחצי נטו של חוויית נסיעה סיזיפית ומשמימה שהתחילה בתחנה המרכזית כפר סבא ונמתחה לאורך כל תחנות רחוב אחוזה ברעננה, כשהבונוס הגדול הוא סיבוב סופר איטי של כחצי שעה בתוך הרצליה פיתוח שבסיומן, רגע לפני שהנשמה יוצאת, אתה מגיע למרינה. בשביל נגה גלר (21) הסיבוב הזה הפך לרוטינה בגיל צעיר מאוד. "הייתי חוזרת איתו שנים הביתה, ילדה בכיתה ו', זה היה לוקח לי שעה וחצי. קו נוראי, מרחתי בו שעות רבות בחיי", היא מודה ומגלה ככל הנראה את הכוח הגדול שלה - היכולת לראות את המטרה גם כשהדרך רחוקה מלהיות תכלית הכיף.

גלר: "השאיפה היא מדליה אולימפית" (צילום: אריאל ימיני)

גלר, שתטוס ביום חמישי להמשך תחרויות הסבב העולמי בספרד, רשמה את ההישג המקצועני הגדול ביותר של מועדון השייט בני הרצליה כשסיימה לפני חודש עם מדליית ארד בסבב הגביע העולמי בהייר (צרפת). הילדה שהחלה את דרכה במרינה בקייטנה במקום ("כשהייתי בת 11, חברה שלי גררה אותי לשיעור ניסיון, אחרי שנה היא פרשה ואני המשכתי"), הפכה מאז לתקווה הגדולה של מועדון השייט לאולימפיאדה הבאה, כשעימה נוצרת קבוצה חזקה מאוד של גולשים כשי בלנק, סער מינץ ותום ראובני הצעיר ("נחמד לראות המשכיות. אנחנו כמה גולשים מאוד טובים שיכולים להתאמן ביחד").

20 ימים בחודש במחנה אימונים, גלר (צילום: באדיבות מועדון בני הרצליה)

כך כשנה אחריי שהשתחררה מהצבא ובשעה שמרבית בני גילה מוצאים עצמם עובדים, לומדים ומטיילים, גלר רואה עולם בעיקר דרך מחנות האימונים של הנבחרת ("20 ימים מדי חודש") והתחרויות בחו"ל. לא בדיוק הדרך בה בת ה-21 הישראלית הממוצעת חווה את העולם, אבל מצד שני וכפי שכבר בטח הבנתם, אין בה שום דבר ממוצע.

היי נגה, למה שילדה בת 11 מכפר סבא שגרה די רחוק מהמרינה, תחליט להתחרות דווקא בספורט ימי?

"נראה לי שיש בזה משהו מאוד מעצים ומאוד מפתח בתור ילד. אתה מגיע לים ופתאום אתה לבד על הגלשן. המון אחריות והרבה כוח. זה בסך הכל מאוד כיף."

איך מועדון השייט בני הרצליה?

"האמת שמאחר ואני יותר עובדת עם הנבחרות עכשיו, אז פחות יוצא לי להיות במועדון. אבל המועדון זה הבית. פה גדלתי. חשוב לי להגיד תודה למועדון ולאביתר (מור, המנהל המקצועי, א.י.). הוא היה המאמן הראשון שלי בגיל 11."

גלר: "חשוב לי להגיד תודה למועדון ולאביתר" (צילום: אריאל ימיני)

המטרה שלך היא למעשה מדליה אולימפית?

"ברור. זו השאיפה, ויש גם הרבה מטרות בדרך, יש לנו אליפות עולם עוד מעט ואליפות אירופה. אבל זו השאיפה, כן."

אימונים של 20 יום במחנה סגור נשמע כמו משהו מאוד אינטנסיבי מבחינה מנטלית, לא?

"האמת שלא, מבחינתי זה אידאלי. אתה ישן שם, אין לך נסיעות כל יום. אין לך דברים אחרים שאתה צריך לעשות. אתה קם – אתה מתאמן, זה מדהים. כשאתה בבית זה יותר קשה, יש יותר דברים שצריך לעשות."

איך המשפחה מתמודדת עם דרך החיים הזו?

"המשפחה מאוד תומכת. אם זה מגיל קטן זה הסעות לים. זה לא נגמר כמעט. יש גם הרבה השקעה כספית - נסיעות, וציוד."

אתם טיפוסים מאוד מעניינים, אנשי הספורט הימי, מאוד שונים מרוב הספורטאים שאני נפגש איתם ביומיום, יותר רגועים.

"אני חושבת שכולם שרוטים פה קצת. אתה צריך להיות טיפה משוגע כדי להמשיך בזה. זה מאוד דורש, מאוד תובעני.  אנשים אומרים 'איזה מגניב, את גולשת בים', אבל הם לא מבינים שיש ימים שחם 'פיצוצים' וזה סיוט לגלוש. ובתכל'ס בעומס אימונים גבוה, באימון השני/השלישי באותו היום, אתה לא רוצה להתאמן. אתה לא אומר 'איזה כיף, אני ארד עכשיו לים', זה לא כיף ואתה צריך להיות קצת שרוט כדי להתמודד עם זה."

ואז מה דוחף אותך, התהילה? מה מחזיק אותך בתוך הים?

"המטרות, השאיפות, החלומות. אנחנו יודעים טוב מאוד שזה מה שצריך לעשות." 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו