המאמן שלמה הופמן (צילום: אריאל ימיני)

בשביל לפגוש את שלמה הופמן, מאמנה של הדאבליסטית הטרייה בנות הרצליה, אני נאלץ לשייט נגד הזרם על כביש 531. שם במעבה המאפליה של כפר סבא, בבית קפה + מאפה מוצלח במיוחד, מאחוריי שבט דודות חמושות באיפור כבד מדי ובקול שאינו מתחשב באף רשמקול ברדיוס של קילומטר, אני פוגש את האיש.

בעולם כדורידי מתוקן, סביר להניח שהופמן היה האוטוריטה המוחלטת ("36 שנים בכדוריד, ומתוכן 30 שנה כמאמן נבחרות"), אך בג'ונגל העסקני הספורטיבי של ישראל יש מציאויות אחרות לגמרי.

"אני שיחקתי בהפועל פתח תקווה והיה את בית הפועל שזה היה מוסד. היית נכנס פנימה, והיו לך רעידות. זה היה כמו בית המקדש של הספורט", הוא מסביר את התדרדרות תרבות הספורט בישראל,  "היה הכול: משרדים, מזכירות, אפסנאות. כשהייתי בא לאימון כמו שאתה רואה אותי הייתי מקבל את המדים, תולה את הבגדים שלי בחדר ההלבשה. מסיים, מקבל את המגבת, מחזיר את הבגדים למחסן, בא לאימון הבא, הכל מכובס, הכל מסודר – עד היום אין את זה. זה היה בתחילת שנות ה-70, אתה מבין?"

כשאני תוהה לגבי העניין שירד בענף, הופמן עונה:  "כשכבר הייתי בסוף הקריירה שלי. שיחקנו ביד אליהו נגד נבחרת יפן והיו 10,000 צופים. היום האופציות שלך בתור צופה להחליט מה אתה רוצה לראות הן אינסופיות, אם אתה בכלל רוצה לראות את זה במגרש או בטלוויזיה או בהקלטה כשאתה בא הביתה בשעות המאוחרות".

בשלב זה מגישה לי המלצרית כוס תפוזים שנראית קצת סתמית ביחס לקפה ולמאפה הוניל והצימוקים המחוכם של הופמן – לסיום היא גם דוחפת לי קש כדי שבכלל ארגיש כאילו אני יושב מול ראש השבט בשלב ההדחה..

לתת יותר הזדמנויות למאמנים הישראליים

"עכשיו יש המון ויכוחים ברמה של הנבחרת", ממשיך הופמן: "יש עכשיו טרנד של מאמנים זרים. אני לא נגד מאמנים זרים, אבל אני חושב שיש מאמנים ישראליים טובים. אם מאמן זר - אז הוא חייב להיות ברמה.  אבל אם אנחנו לא ניתן הזדמנויות למאמנים הישראליים, הכדוריד יילך אחורה, ולצערי זה מה שקורה היום.

הופמן: אם לא ניתן הזדמנויות למאמנים הישראליים, הכדוריד יילך אחורה (צילום: אורן אהרוני)

 אין את ההזדהות שהייתה פעם עם הנבחרות. פעם נבחרת הייתה ההישג הכי גדול של הספורטאי, באיזשהו מקום זה נעלם היום, וזו אחת הבעיות של הספורט. אצלי שחקנים היו מתאבדים כדי להיות בנבחרת, אם לא הייתי מזמין מישהו זה היה בשבילו אסון. אם שחקן לא מזוהה עם המועדון, זה בעייתי. 

אתה יודע מה אני אומר לאנשים בכדוריד? טוב שאני נמצא בסוף ולא בהתחלה, כי ההתנהלות של חלק מהספורטאים לא יכולה לעבור אצלי."

(צילום: אורן אהרוני)

בלי ראש העיר ועופרה – תשכח מכדוריד, זה הבסיס 

ובכל זאת, התכנסנו כאן לרגל אירוע חגיגי, הזכייה השנייה ברציפות בדאבל של בנות הרצליה -  "אני נמצא שם שנתיים, ייאמר לזכותן שהן שולטות בעשור האחרון, למרות שלפני 3 שנים לא לקחו אליפות, אבל תמיד הן בטופ",  מחמיא הופמן לקבוצה, ומסביר את הדומיננטיות שלה: "בהרצליה סימנו את כדוריד נשים כמשהו ששווה להשקיע בו. ראש העיר ועופרה בל, סגניתו מחזיקת תיק הספורט, מאוד תומכים. במיוחד עופרה שנותנת את המשאבים להצלחה. זו הדחיפה הגדולה ביותר. בלי ראש העיר ועופרה – תשכח מכדוריד, זה הבסיס.

הופמן עם בנות הרצליה (צילום: עוז מועלם)

מגיע גם קרדיט גדול ליו"ר בני הרצליה, יוסי חכם, וליו"ר קבוצות הכדוריד, אדם פלטקביץ. תראה, בשנים הקודמות הייתה הרבה עבודת שטח עם צעירים, וגידלו דורות של שחקניות טובות שכיוונו לטופ, באיזשהו מקום זה ירד. אבל בשנה האחרונה בני אינגל מרים את זה מחדש. כבר בשנה הראשונה שלו הוא הכפיל את כמות הספורטאיות והספורטאים. הוא מאמן טוב מאוד שרוצה, איכפת לו והוא מזוהה עם הרצליה, אתה לא צריך יותר מזה."

ומה לגביי נבחרת הנשים?

"סיימתי. באתי לתקופה של 4 שנים שעכשיו נגמרו, ואיך אמרתי, אני באתי לתת. ואת הקריירה שלי אני לא בונה דרכן", הוא אומר ומודה: "בכלל לא חלמתי בחיים שלי לאמן נשים, כל החיים שלי אימנתי גברים, ופסלתי את זה על הסף. זה היה אחרי שעבדתי 12 שנים בנבחרת הגברים, ויוסי חכם אמר לי 'בוא תאמן את נבחרת הנשים', והוא היה מאוד עיקש. בסוף הסכמתי לנסות, ואני יכול להגיד לך שמאוד נהנתי, אף אחד לא האמין שפעמיים בשבוע יבואו שחקניות בבוקר וייתאמנו. אמרו מה? לא יהיה ולא יקרה, וזה קרה.

עכשיו נגמרו 4 שנים, זזתי הצידה, למרות שזה עדיין בפסים, או שזה הולך לאיזשהו פיצוץ או שייגמר בצורה יפה, אני מקווה שזה ייגמר בצורה יפה. התחלפו אנשים, אין לי בעיה, אם הם יוכיחו שהם יכולים לעשות יותר טוב, מה שטוב לכדוריד מבחינתי זה טוב", הוא אומר עם חיוך מאתגר.

בכדוריד נשים יש פוטנציאל להגיע להישגים יותר גבוהים מאשר בכדוריד גברים

הבעיה המרכזית בכדוריד הנשים ברמת הנבחרות, לדידו, היא העובדה שחלק גדול מהשחקניות פורשות בגיל מוקדם. "רוב הבנות שהייתי רואה בנבחרת העתודה, לא הייתי רואה שוב אחרי 10 שנים. להשקיע? על הכיפאק אבל אם היא פורשת בגיל 21 אז זה בעייתי.

מתוך עמוד הפייסבוק בנות הרצליה כדוריד

אני מקווה שיש דור שמבין את זה יותר, ואמרתי להן לפניי 4 שנים, אני רוצה לראות אתכן מחוייבות שתהיו פה גם היום וגם בעוד עשור. כשזה יקרה, אומר שהם קפצו מדרגה ענקית. בכדוריד נשים יש פוטנציאל להגיע להישגים יותר גבוהים מאשר בגברים, למרות שלי אין תלונות לגבי ההישגים שאני הגעתי אליהם. בשתי קדנציות שונות הגעתי איתן לאליפות אירופה, כשאני לא אהיה כבר אולי יגיעו לשם עוד פעם", הוא צוחק.

 אני אוהב את זה, אני חיי את זה, אז אני שם, כל עוד ירצו אותי..

"וכמה זמן עוד תמשיך בכדוריד?" שאלתי את המאמן הוותיק, "כל עוד יש לי את הדרייב", ענה הופמן ומיד שכנע. הדרייב עוד שם ובגדול, קשה לטעות לגביי העיניים, "אין לי שום בעיה עם  הדרייב, המוטיבציה, החשק – תקרא לזה איך שתקרא. אני אוהב את זה, אני חיי את זה, אז אני שם, כל עוד ירצו אותי, כל עוד יגידו לי 'סטופ, נקסט'.

 "אני שם, כל עוד ירצו אותי" (צילום: אורן אהרוני)

כשאני תוהה מי יעז להגיד לו 'סטופ', הוא מחייך ואומר: "כל הזמן אני אומר שצריך לקחת את המאמנים הישראליים, לתת להם, ואז אומרים לי 'מה אתה רוצה, אתה חסמת את כל המאמנים הישראליים'. למה חסמתי? כי אימנתי 18 שנים את הנבחרת הבוגרת, את הנבחרות הצעירות, מי שרוצה להיות, שיהיה יותר טוב. היום יש חבר'ה צעירים, שחקנים שלי לשעבר, שהם מאמנים מצויינים, ואפשר לתת להם את המושכות", הוא מציין בכאב מסוים.

"מה גם שלשמחתי בכדוריד כולם אינטלגנטיים, אנשים עם השכלה גבוהה והם עשו את זה בד בבד. איך אני אומר? בכדוריד כולם פרופסורים חוץ מהמאמן... יש לי שלושה שחקנים שהיו רופאים, עשרות שהם רואי חשבון, המון עורכי דין, הם היו נוסעים עם הנבחרת עם מזוודות בלי בגדים, רק עם ספרים", הוא מוסיף בחדווה ובהערצה ברורה שיש לו לחניכיו הקודמים.

 ומה לגבי שנה הבאה בכדוריד הנשים?

 "תראה, אתה לא יכול לעמוד במקום, כבר השנה היו 4 קבוצות שהתמודדת איתן על האליפות. בשביל לשמור על ההישגים שלך צריך תמיד לדחוף מעלה".

 והוא והן ידחפו, למישהו בכלל יש ספק?