צילום: יוגב עמרני עדי דיליאון (27), תושב הרצליה, זקוק לתרומת כליה דחופה, לאחר שבתפקוד הכליה שהושתלה בגופו בהיותו בן תשע חלה הידרדרות קשה בשנים האחרונות, והיום היא כמעט ואינה מתפקדת. דיליאון, שעבר כבר שתי השתלות כליה בחייו, מתפקד כיום אך ורק בעזרת סיוען של מכונות חמצן ומבקש למצוא את הדרך לצאת ממעגל הדיאליזה, על ידי קבלת כליה של אדם אחר.

עוד ב-mynet:
מדוע חזרה פעוטה בת שנה וחצי מהגן עם סימני חבלה קשים על פניה?
מאנורקסית למדריכת כושר: "שנאתי את עצמי"

לצורך כך ובניסיון לסייע לו למצוא תורם כליה, פרסמו בשבועעבר חבריו מודעה בשמו, בדף הפשפשוק בפייסבוק, כמו גם באתרים נוספים, בה כתבו דברים שאמר דיליאון: "מילדותי אני שורד את חיי כאדם עם בעיה בריאותית ולמרות הכול הצלחתי, בהיותי ילד, להראות את עצמי כשווה כמו כולם בחוץ. אני יכול לקבל איכות חיים נורמלית רק על ידי קבלת כליה של אדם אחר, אך אני יודע שיש במדינתנו בעיה רצינית של תרומת איברים, וחששות גדולים בצד זה של נתינת חיים".

"הסטטוס שפרסמנו בפייסבוק, לו צירפנו גם תמונה של עדי, זכה לאלפי תגובות ושיתופים", מספרים החברים. "הרבה אנשים שאלו שאלות, שיתפו את הפוסט במקומות נוספים, אך לצערנו, לא קיבלנו עדיין שום הצעה קונקרטית לתרומת כליה לעדי".



"לא ידעתי שיש עולם בחוץ"
דיליאון נולד כאמור פג, ועוד בימיו הראשונים בבית החולים גילו הרופאים כי הוא סובל מבעיה רפואית כלשהי, ומאוחר יותר הבינו שהכליות של דיליאון לא מתפקדות. כשהוא רק בן שנתיים, קבעו הרופאים שהדרך היחידה להעניק לו חיים נורמלים ככל האפשר, היא באמצעות השתלת כליה בגופו.

אמו יעל, שעברה בדיקות התאמה, נמצאה מתאימה והכליה שלה הושתלה בגופו של בנה. אלא שלמרבה הצער הניתוח לא צלח, וגופו הקטן של דיליאון דחה את ההשתלה. דיליאון נותר לאשפוז ממושך בבית החולים, לצורך השגחה, ואת מרבית שנות ילדותו העביר בבתי חולים.

"הייתי הילד הכי צעיר במחלקה", הוא מספר. "ילד בבגדי בית חולים, בן חמש, שש ושבע. כל הזמן הייתי מאושפז. לא הכרתי משהו אחר. לא ידעתי שיש עולם בחוץ ושיש דבר כזה בית. אני זוכר את עצמי מחובר למכשירים וגם עליהם לא ידעתי כלום, לא ידעתי מה הם ולמה אני מחובר אליהם".

בגיל תשע התבשר דיליאון שנמצא תורם כליה המתאים לו. ממה שיודעים דיליאון ובני משפחתו, לפי מה שנמסר להם, מדובר היה בחייל שנפטר, אך לדבריו, אין הם יודעים פרטים נוספים עליו או על דרך פטירתו, בשל רצון המשפחה התורמת להישאר אנונימית.

אתה זוכר איך הרגשת אחרי הניתוח?
"אני רק זוכר שהיו לי סיכות ותפרים באזור הניתוח והייתי בן תשע. לא ממש הבנתי את המשמעות של זה ומה שעניין אותי זה שיורידו לי סיכות. אני זוכר שהתחננתי לאחות ואמרתי לה: 'בבקשה, תורידי לי רק סיכה אחת'. זה הכי הפריע לי".

הניתוח עובר בהצלחה, והגוף של דיליאון מקבל את ההשתלה. כעבור שבועות אחדים הוא משתחרר לראשונה מבית החולים ומגיע לבית סבו וסבתו בנתניה. לדבריו, התחושה של להתגורר בבית ולא בבית החולים הייתה בתחילה משונה, אך אט אט הוא החל להתרגל אליה. הוריו רשמו אותו לבית ספר יסודי לכיתה קטנה, שם הוא ניסה להיות ככל הילדים ולשים מאחוריו את שנות האשפוז. עוד הוא מספר, כי מאחר שהכליה שהושתלה בגופו תפקדה היטב, הוא לא נזקק באותן שנים לדיאליזה, מה שהקל עליו להשתלב בחברת הילדים. הדברים השתנו בזמן לימודיו בתיכון, אז החל ללמוד בתיכון של החינוך המיוחד.

"היה לי קשה ליצור חיי חברה", הוא מספר. "הילדים האחרים היו לועגים לי בגלל צורת הדיבור שלי, שהייתה שונה".
אבל דיליאון, כך מעידים עליו, הוא ילד חזק והוא מתגבר ויוצר קשרי חברות בחוץ. הוא אפילו התנסה בחוויית גיוס חד פעמית לצה"ל, במסגרת לימודיו. "השתדלתי לא להרגיש שונה", הוא אומר, "להתמקד במה שיש ובמזל שהיה לי".

"אני מנהל מלחמה עם הגוף שלי"
השנים חולפות ותפקודה של הכליה יורד. כיום, דיליאון מנסה לנהל אורח חיים נורמלי ככל שהוא יכול, אך החרפת מצבו הבריאותי מקשה עליו מאוד לעשות כן, והמצב מחמיר מיום ליום.

"לפני שלוש-ארבע שנים התחילה ההידרדרות בתפקוד הכליה", הוא מספר. "הבדיקות החלו להראות תוצאות לא טובות וכיום הכליה שלי מתפקדת על אחוזון אחד. גם על זה אני אומר תודה רבה, אבל המציאות היא שהכליה שלי פשוט לא עובדת. מה שגורם לי למשוך ולהצליח לחיות איכשהו זו מכונת החמצן וטיפולי הדיאליזה. כליה חדשה תעניק לי את האפשרות לחיות עוד 28 שנים טובות לפחות, לפי הערכת הרופאים".

איך מתנהל היום שלך, אתה מצליח לעבוד, ליהנות, לבלות?
"אני מנהל סוג של דיאלוג מלחמתי עם הגוף שלי. אני עובד פעמיים בשבוע, וביומיים האלה שאני נמצא בחוץ אני חוזר מהעבודה מאוד עייף. אני מגיע לעבודה שלי בבית קפה ברעננה קצת אחרי השעה שמונה בבוק