צילום: יוגב עמרני הד"ר (בקרוב פרופסור) למשפטים, יפעת ביטון, פותחת את דלת ביתה בהרצליה הצעירה כשהיא לבושה בג'ינס קצרצר וטי-שרט חינני, כשלאק אדום מוקפד על הציפורניים.

את הרנסאנס התודעתי של התרבות המזרחית ניתן להסביר דרך שלוש יצירות
מזרחיים, תפסיקו לקטר

כמעט בא לי לשאול אותה איפה אמא. זה לא בדיוק הלוק שהייתם מצפים מעורכת דין פמיניסטית לוחמנית, אשר בזכות פעילותה נגד האפליה, נבחרה החודש כאחת מ-50 הנשים המשפיעות בישראל על ידי המגזין "פורבס". ביטון דורגה במקום ה-35, מקום אחד לפני גל גדות.

"אם הגעתי למקום אחד מעל 'וונדר-וומן', אני גאה בכך. כנראה שגם אני וונדר-וומן", צוחקת ביטון.



זה שנים שביטון, 44, נשואה פלוס 2, נאבקת באפליה נגד מיעוטים, בעיקר נגד מזרחיים ונשים.

היא עושה זאת במגוון דרכים. היא פועלת במישור המשפטי כעורכת דין וכיו"ר המרכז המשפטי למניעת אפליה "תמורה"; במישור האקדמי כחוקרת ומרצה בבית הספר למשפטים במכללה למנהל; ברמה התקשורתית, בכתיבת מאמרים ובהופעות בכלי התקשורת; וברמה החברתית באמצעות מתן הרצאות, בעיקר בפריפריה.

על פעילויותיה אלה היא אף זכתה בפרסים נחשבים, ביניהם: פרס דפנה יזרעאלי, פרס ארגון הדסה ופרס לשכת עורכי הדין.

המוטיבציה של ביטון לעסוק בתחום האפליה נולדה בילדותה, כנערה מזרחית מחוננת, שגדלה בבית דתי בפריפריה. לדבריה, הייתה ילדה מרדנית, שסירבה לקבל את אורח החיים בסביבתה בלי לשאול שאלות.

"לא נולדתי פמיניסטית עם אג'נדה מזרחית, אבל העיסוק באפליה בוודאי נובע מהרקע שלי כאישה מזרחית בחברה הישראלית", אומרת ביטון.

הלם תרבותי
ביטון גדלה בקריית מלאכי ולמדה חמש שנים בבית הספר היסודי בחב"ד. מהר מאוד הילדונת החלה להתמרד. "כבר בכיתה ב' לא הבנתי מה אני עושה בחב"ד", היא מספרת.

"ההורים שלי לא היו חב"דנקים. למרות שהייתי תלמידה מצטיינת, הייתי המופרעת הכיתתית. אמרו שאני מתחצפת והעיפו אותי מבית ספר.

"תמיד הייתי מרדנית עם דעות מאוד עצמאיות ומאוד התנגדתי למסגרת שנמצאתי בה, כי גדלתי בסביבה דוגמטית בצורה קיצונית. הרגשתי שסוגרים אותי בתוך משבצת, שמצמצמים אותי".

אחותה הגדולה נשלחה ללמוד בפנימייה, וביטון הבינה שהיא הבאה בתור.

"כדי ללמוד במסגרת איכותית בקריית מלאכי, היה צריך להוציא את הילדים מהבית. היה ברור שזה מה שיקרה גם לי. לא יעלה על הדעת שכדי שילדים בפריפריה יקבלו חינוך איכותי, הם צריכים לחפש זאת במקומות אחרים".

בסופו של דבר ביטון לא נשלחה לפנימייה, כי בהיותה בת 14, הוריה, יוסי ז"ל ושרה, עברו לגור בבית אל, והיא נשלחה ללמוד במדרשייה בירושלים הסמוכה. "המעבר היה הלם תרבותי בשבילי", היא מספרת.

"עברתי אז משבר זהות. עזבנו סביבה יחסית מתונה פוליטית ודתית ועברנו למקום קיצוני. ההורים שלי הפכו למתנחלים, ולי היה קשה בבית. התחילו אצלי אז שאלות יסוד לגבי דת ופוליטיקה".

איך התמודדת?
"התרחקתי מבית אל. הייתי רוב הזמן מחוץ לבית. ברחתי המון לסבתא שלי בקריית מלאכי או שהייתי אצל חברות ירושלמיות.

"בבית היו הרבה מריבות וכעסים סביב הנושא האידיאולוגי. אז התחיל אצלי תהליך של חיבור לעצמי ומציאת המקום שלי".

היא המשיכה לשאול שאלות, גם את עצמה, בין השאר על האמונה באלוהים, ולקראת סוף התיכון, החלה להיפרד מהדת. תהליך ההתנתקות הושלם כשהייתה בצבא.

איך הורייך הגיבו כשעזבת את הדת?
"שניהם אנשי חינוך, והם ראו בזה כישלון עמוק שלהם: הן הורי והן חינוכי. מצד שני, לפני הכל, הייתה אצלם אהבה לילדים שלהם. למרות הקשיים, לבסוף הם התרככו. צלחנו את זה כמשפחה".

בצבא ביטון שירתה כקצינת ת"ש. "רציתי להיות קצינה מתוך מקום של מצוינות. זה נראה לי אליטיסטי", היא מודה.

עם השחרור, למדה משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בעזרת מלגת לימודים של 'אייסף' - הקרן הבינלאומית לחינוך של אדמונד ספרא ז"ל.

"המלגה הייתה הדרך היחידה שלי למימון הלימודים, כי באתי מבית דל אמצעים. לא הייינו עניים, אבל ההורים שלי גידלו חמישה ילדים וגירדו את הגרושים כדי לעבור לבית אל".

למה בחרת ללמוד משפטים דווקא?
"בגיל תשע היה לי חלום להיות עורכת דין. צפיתי אז בסרט 'מות הזמיר', שמאוד השפיע עליי, על נער שחור, כי נטען שאנס ילדה לבנה. כבר כילדה הבנתי שיש סכנה שהצדק לא ייעשה, ורציתי לנסות לשנות את זה".



ביטון השלימה תואר ראשון ושני, ועבודת הדוקטורט שלה עסקה באפליה כלפי נשים, בעיקר מזרחיות, ערביות ואתיופיות בישראל.

בשנת 2009 ביטון השלימה תואר שני נוסף באוניברסיטת ייל ובהמשך עשתה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד.

היא גם פירסמה מאמרים רבים בארץ ובחו"ל בנושא הביקורת הפמיניסטית והחברתית בתחום דיני הנזיקין וחקרה את מבנה דיני אנטי-האפליה
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו