צילום: יוגב עמרני סיפור חייה של קארין נסימוב, בת 22 מהרצליה, יכול למלא ספר שלם. הילדה שעלתה לארץ בגיל שלוש מאזרביג'אן ומשפחתה התמקמה בתל אביב, הייתה בת לאב אלכוהוליסט ואם שהייתה המפרנסת היחידה בבית. כשהייתה בת תשע הוריה התגרשו, היא עברה להרצליה, ומשם החלה להידרדר.

עוד ב-mynet:
הנערה לא יצאה לטיול שנתי בגלל חוב של ההורים
אחרי 9 שנים: נחשפו מכתבי האהבה של רועי ז"ל
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"גדלתי בבית שלא היה מכיל", היא מספרת השבוע, איך נשאבה לעולם של עבריינות. "אמא שלי כל היום עבדה ואבא שלי לא תפקד בתור אבא. כשעברנו להרצליה התחלתי להסתבך כי לא היה גבר בבית, וזה מאוד טלטל אותי. התחלתי להבריז מבית הספר וכשכבר הלכתי, לא הקשבתי למורים והתחצפתי המון.

"הסתובבתי כקטינה עם חברים מבוגרים ממני, כי רציתי להתבגר ולגדול. לא תפקדתי כילדה רגילה ולא התנהגתי בהתאם לגילי. הסתובבתי בחברה לא טובה ולא היה אכפת לי מכלום, מרדתי כבר בגיל 12. אמא שלי הבחינה בכך ופנתה אל שירותי הרווחה בבקשת עזרה, וכדי להציל אותי העבירו אותי לכל מיני מסגרות יומיות וניסו טיפולים, עובדת סוציאלית ופסיכולוגית, אך כל זה לא הצליח".

נודדת בין הוסטלים
שנות ההתבגרות של קארין עוברות בין הוסטלים שונים, עד שבגיל 15 היא הגיעה להוסטל "מסילה" בירושלים, הנחשב לאחד המחמירים. "למסגרות האלה צריך להיכנס בצו בית משפט", היא מסבירה, "כאשר הדיון בענייני היה על זה שלא התקדמתי לשום מקום וצריך לעשות איתי משהו. היו לי חששות כבדים מההוסטל הזה, הוא היה נחשב בעיני הבנות לקשה. נשפטתי לשנתיים לצו טיפול והשגחה, והמשך טיפול לפי שיקול הדעת של העובדת הסוציאלית ושל הרכז. הגעתי לבית המשפט והשופטת שאלה אותי אם יש לי מה לומר ואם אני רוצה ללכת. בנקודה הזאת הייתי מאוד אובדת עצות ומותשת וידעתי שלא משנה מה אגיד, זה לא יעזור. הסכמתי ללכת, ונכנסתי שם, למזלי, לאגף הפתוח יותר".



איזה תהליך עברת שם?
"הייתי שנתיים וחצי באגף קידום ב'מסילה' ועוד שנתיים וחצי בהוסטל המשך. זה לא היה קל עבורי, כי היו לי תמיד מקרי אלימות כלפי נערות אחרות שלא הסתדרתי איתן ורציתי לשמור על המקום שלי, וכל הזמן הייתי גם בורחת. נהגו לכנות אותי שם 'זינה הלוחמת', כי הייתי מתעקשת על המטרות שלי ולא מוותרת. בהתחלה הייתי כמו בובה. התנדבתי, תפקדתי, קמתי כל בוקר, שיתפתי פעולה ולמדתי בבית ספר בלי לצאת משיעורים, ועישנתי רק מתי שאישרו לי".

אבל אז הגיעה, לדבריה, נקודת המפנה. "יום אחד החלטתי שלא מתאים לי ואני בורחת", היא מספרת. "בדרך כלל בנות היו מחכות לחופשה בשביל לברוח, הן פשוט לא היו חוזרות. מעטות היו אלה שבורחות מתוך המעון ואני הייתי אחת מהן. קמתי יום אחד, ארזתי תיק, טיפסתי על הגדר וברחתי. פתאום ראיתי שנפצעתי עד שרואים את העצם יוצאת החוצה ושאני מדממת.

"מהאדרנלין לא הרגשתי כאב, אז פשוט עטפתי את הפציעה במכנסי טייץ והמשכתי לרוץ. ואז הרכז שלי, בחור בשם אורן הציל את המצב - לא אשכח אותו, עד היום אני מעריצה את האדמה שהוא דורך עליה. הוא עצר לידי ושאל לאן אני הולכת ואני צעקתי עליו שיעזבו אותי. הוא ביקש שאראה לו את הפציעה והבהיר לי שאני חייבת טיפול דחוף. פתאום החלו לי סחרחורות מאיבוד הדם. כמעט התעלפתי ונפלתי, והוא לקח אותי לבית החולים ותפרו לי את היד.

"כשיצאנו משם הוא הביא לי אוכל ושתייה ואמר לי: 'את יכולה ללכת, לכי'. הסתכלתי עליו בעיניים של ילדה שעושה דווקא, ואחרי מחשבה קצרה נכנסתי לרכב שלו. הוא חייך אליי ושאל אותי: 'למה את לא הולכת?', אז השבתי לו: 'אל תתגרה בי'. וכך הייתה שתיקה לאורך כל הדרך למעון, וכשהגענו נכנסנו לחדר מדריך לשיחה. הייתי בטוחה שיבטלו לי חופשות וסיגריות וכל יציאה אפשרית מהביתן, וכל מה שהוא אמר לי זה שהוא מבין אותי ולא מבטל לי כלום, אבל הבהיר שאם אעשה שוב דבר כזה, הוא לא יעמוד מאחוריי".

סטירה מצלצלת
המקרה הזה העיר את קארין. "זו הייתה הסטירה שלי לחיים. הוא אמר לי: 'או שתמצאי את עצמך כמו איזו צעירה שמסתובבת מסוממת בגיל 18 ושוכבת עם גברים בשביל אייפון, או שאת עושה עם עצמך משהו'. תמיד פחדתי מגברים, כי אלו שאני הכרתי היו מאוד כוחניים ומאיימים, והיחס שלו כלפיי הביא לכך שמאותו רגע סמכתי עליו וראיתי בו את המשענת שלי. אני אומרת תודה לאלוהים על כך ששלחו אותי ל'מסילה', אחרת איני יודעת איפה הייתי היום. תפסו אותי בזמן".

בגיל 18 לאחר ש"השתחררה" מ"מסילה", הגיעה, לדבריה, הישועה בדמותו של ירון עצמון, עובד סוציאלי מטעם תוכנית "מחסות לעצמאות" של עמותת "עלם", בשיתוף רשות חסות הנוער. תוכנית זו מסייעת להשתלבותם של בוגרי מעונות חסות הנוער בחזרה לקהילה, תוך רכישת כישורי חיים ומיומנויות לניהול חיים עצמאיים.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו