בעולם הספורט מכירים אותו כגדול שחקני הכדוריד הישראלי בכל הזמנים. בהרצליה מכירים אותו בכינוי "יד הנפץ". עקיבא לפלר, כוכב הכדוריד של הרצליה ומאמן הספורט המיתולוגי של תיכון הראשונים, כבר בן 72. בימים אלה הוא מתמודד באומץ עם המחלה הקשה, מסתכל אחורה בגאווה ומדבר על הרצון לחיות, ולחזור לעשות ספורט — הדבר שלדבריו הוא הכי אוהב.

עקיבא לפלר השבוע בביתו. "מתגעגע לעבר, אבל רוצה להפיק את המקסימום מההווה"

אין מי שגדל בהרצליה בשנות ה-70 וה-80 ולא הכיר אותו. הוא היה דמות מרכזית, שנתנה לתושבי העיר תחושת גאווה רבה. היו שאמרו, שמי שלוחץ את ידו השמאלית מאבד תחושה ביד לכמה ימים. היו שאמרו שהוא מסוגל להעיף כדור במהירות של 300 קמ"ש. היו שאמרו שפעם באמצע שיעור הוא העיף כדור לעבר קיר, ועשה בו חור. היו שאמרו שאימון אתו לא היה שונה מטירונות. לפלר מחייך לשמע האמירות הללו, ואומר בצניעות: "היתה לי יד שמאל חזקה".

התהילה

הוא נולד בגרמניה בשנת 1947, וגדל בשכונת גן רש"ל בהרצליה. הוא לא נכנס ישירות לעולם הכדוריד, ודווקא פלירטט עם עולם הכדורגל: "מאז ומעולם אהבתי ספורט, ונמשכתי לכך מאוד. הייתי כדורגלן בהפועל הרצליה. רק בתיכון התחלתי לשחק גם כדוריד. שיחקתי גם את זה וגם את זה, זה היה קשה, אז הייתי צריך לבחור. גם ככה לא שילמו לי, אז פשוט בחרתי בענף שאהבתי יותר, בחרתי בכדוריד. אחרי כמה שנים המשחק הפך למקצועי, הבאתי את הקבוצה להישג מרשים וזכינו באליפות המדינה".
לפלר מתאר את ההישג בצניעות, אבל העובדות הן, שבשנת 1972 הוא הוביל את הפועל הרצליה לזכייה יחידה והיסטורית באליפות המדינה, הישג שעליו לא חזרה עד היום. "אחרי האליפות השתתפנו בגביע אירופה, ושיחקנו נגד נבחרת ברצלונה. גם אז נבחרת ברצלונה היתה גדולה ומפורסמת, כמו שהיא היום, והיה כבוד גדול לשחק נגדם. בכל מקרה, כנראה הצטיינתי, כי אחרי המשחקים נבחרת ברצלונה פנתה אליי והזמינה אותי לשחק אִתה".

איך הגבת?

"לא ידעתי להעריך את זה אז, אבל ראיתי בזה הזדמנות גדולה. הייתי בן 26, נשוי טרי. ברצלונה פנו אליי בשנת 1973, בדיוק כשפרצה מלחמת יום כיפור, אז דחיתי את ההצעה. גויסתי למילואים לחצי שנה, אבל אחרי השירות, בשנת 1974, נסעתי אליהם. ידעתי שאני בין השחקנים הישראליים הראשונים שנוסעים לשחק בחוץ לארץ. זה היה עולם אחר. ההתכתבות בינינו היתה במכתבים, עם מעטפה ובול, ולא באימיילים או בווטסאפים. עברתי מלשחק בארץ, במגרשים בלי קירות ולפעמים בלי אולמות בכלל, למועדון אירופי, עם קהל של מאה אלף אוהדים. שיחקתי לצד שחקנים גדולים כמו יוהאן קרויף, ששיחק אז במועדון הכדורגל של ברצלונה, ונחשב אז לשחקן הטוב בעולם. שם, בברצלונה, הפכתי למעשה לשחקן מקצועי, והובלתי את המועדון לזכייה בגביע הליגה הספרדית בכדוריד. שם גם נולד בני הבכור. זאת היתה תקופה נהדרת".

אחרי ברצלונה חזר לפלר לשחק בהרצליה שנה נוספת, והוביל את הקבוצה לזכייה בגביע המדינה, ב-1974. העיתונות בארץ צהלה. "ידיעות אחרונות" כתבו: "קבוצת הכדוריד של הפועל הרצליה זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה בכדוריד, לאחר שגברה על הפועל פתח תקווה 17:18. המשחק היה צמוד לכל אורכו, עד שבדקה ה-57 קפטן הקבוצה עקיבא לפלר השווה את התוצאה וסלל את שער הניצחון".

העיתונות מפרגנת

זכרונות העבר

עד לפני שנה וחצי, לפלר החזיק בתואר מלך השערים — שיא הבקעות השערים בליגת העל בכדוריד, עם 2,923 שערים. לפלר החזיק בשיא הזה במשך 30 שנה, ולפני שנה וחצי פינה את המקום הראשון לטובת שחקן הכדוריד, עידן מימון. "אני שמח לפנות את המקום הראשון לטובת הדור הצעיר", הוא אומר. "עידן מימון הוא שחקן מדהים, ראיתי אותו גדל ומתפתח לשחקן המקצועי.

"יש לי זכרונות יפים מאוד מימי העבר. זאת היתה תקופת חיים אינטנסיבית, זוהרת ומאתגרת. הניצחון של אליפות המדינה היה היסטורי, והדרך לשם היתה סלולה. באותה התקופה לא הפסדנו אף משחק, אלה היו ימים מלהיבים. היו לנו המון אוהדים, למרות התנאים הלא-הגיוניים יחסית להיום. חבריי לקבוצה היו אנשים שגדלתי אִתם ועם חלקם למדתי בתיכון. הגיבוש היה חלק חשוב בהצלחת הקבוצה. בהמשך שיחקתי עם פתח תקוה, נתניה. הפועל הרצליה התפרקו, וקם מועדון אליצור הרצליה. שיחקתי גם אִתם. אחר כך התחלתי לאמן בבני הרצליה, וגם הייתי מורה לספורט ולחינוך גופני בתיכון הראשונים בעיר.

"הייתי גאה ללמד ולאמן, גידלתי דורות של שחקנים והרגשתי שליחות. החיים היו אז מרתקים ומאתגרים מאוד, ואהבתי אותם. זה היה אורח חיים דרמטי ומלא ריגושים. היה מלא אקשן. היום לצערי, המצב שונה, נכפו עליי חיים רגועים יותר".

המחלה

בשנים האחרונות מתמודד לפלר עם מחלת הסרטן הקשה, ונלחם בה. "תמיד הייתי בכושר, עד שחליתי, ועכשיו אני בתקופה של מנוחה והתאוששות", הוא אומר. "גם כשפרשתי עשיתי ספורט כל הזמן, רצתי על חוף הים, רכבתי על אופניים לכל מקום. לפני חמש שנים פרשתי סופית מאימון והפכתי לפנסיונר. זאת תקופה לא קלה, אבל אני מאמין שאני אעבור אותה ואני אהיה בסדר".

מה אומרים הרופאים?
"בסך הכל התחזית של הרופאים סבירה. אני אופטימי, אף על פי שלפעמים, אני מודה, אני עצוב. בעיקר, כי בעקבות המחלה נאלצתי להפסיק את הספורט. כאחד שכל החיים שלו התאמן ונהנה מספורט, לא קל לי במצב הזה. אני מתקשה להשלים עם המציאות הזאת, אבל מתמודד בכוחות רבים.

"אומרים לי שאני נראה בכושר, אולי כי אני מקפיד ללבוש בגדי ספורט, אבל אני לא מרגיש בכושר, וזה מה שבעיקר קשה במחלה הזאת. אני לא מרגיש נעים אִתה, אבל אני מבטיח שאבריא ואחזור לעשות את מה שאני אוהב".

מה מחזיק אותך?

"אני מתגעגע לפעם, אבל משתדל שלא להתעסק בזה, לחיות את ההווה ולהפיק ממנו את המקסימום. יש לי ארבעה ילדים ושלושה נכדים, ועוד שני נכדים בדרך, שצריכים להגיע בקרוב לעולם. הם סיבה מספיק טובה להישאר אופטימי".