ההתאחדות לכדורגל. אין עיקר ואין תפל. צילום: אורן אהרוני

בעיות מבנה

שי בנימין שמש

איזו הפתעה – שוב קברניטי הכדורגל הישראלי והפובליציסטים מטעם ערוצי הספורט מדברים על שינוי מבנה הליגה. הרי אין לנו בעיות מהותיות.
במשך שנים הכל פה עובד כמו שעון ולפי הספר, אז אנחנו ממשיכים מדי פעם לנסות לשנות את ה"איך" בתקווה שנמצא תרופה לבעיות שעוד איכשהו מפריעות לנו, כמו שאין כאן באמת כדורגל.
אז כשהייתה לנו ליגה של 12, הפריע לנו הבונקר, שאין בטן לליגה, ושרמת הסיכון העלתה פה ליותר מדי מאמנים את רמת לחץ הדם. אתם מבינים? אנחנו כל־כך מפונקים עד כדי שהבסיס הרגשי של המשחק (מתח, סטרס, עצבים וחוסר ודאות) הפריע לנו.
אז מה עשינו? ניטרלנו. הגדלנו את הליגה ל־16, ויכולנו לבוא לרוב המשחקים באווירת מטקות ושש בש, ותך שיתוף שחקנים צעירים ("מדיניות מועדון") וכאלה שקנינו במשקל, בלי דאגות. אבל אז שוב הקטנו ל־14, כי בכל זאת, נזכרנו שיש מחיר לכל הפנאניאדה הזאת - פתאום קבוצות אוויר כמו הפועל עכו והפועל רעננה מבאסות לנו את המסך. אבוי.
וכל זה כמובן בלי שנכנסנו לליגה עם פלייאוף, בלי פלייאוף, עם פלייאוף אמצע, בלי פלייאוף אמצע, עם קיזוז, בלי קיזוז, כי זה לא ספורטיבי וכן ספורטיבי.
ועכשיו, כאילו זה לא היה צפוי, חזרנו לנקודה הזאת בזמן ששוב רוצים להקטין, כי משעמם, אבל בעיקר כי עבר מספיק זמן ושכחנו את התקפי החרדה של ליגת ה־12 ("איפה הרחמנות...להוריד ככה כל כך הרבה  קבוצות?").
אז לגבי מבנה הליגה, זה באמת לא חשוב מה אני חושב.
ולגבי העניין שלשמו התכנסנו (מרורים וגניבות דעת) – הגיע הזמן שהכדורגל הישראלי יחליט מה הוא רוצה מעצמו (מקצוענות? חצי מקצוענות? למשל), לאן הוא שואף להגיע ואיך הוא מתכוון לעשות את זה. כי בלי מטרה, אין עיקר ואין טפל, וכל מה שקורה זה כל מה שעוזר לנו לכבות את השרפה שפרצה היום בבוקר.
עמותת לימוד כדורגל בתי ספר מכבי חדרה חוגגת העפלה לחצי גמר הגביע. צילום: ראובן שוורץ
חגיגה ושמה כסף ציבורי
קובי גרידינגר

כתבות תחקיר, טורי דעה, ידיעות חדשותיות, לעתים אפילו מעורבות של גורמי אכיפת החוק – נושא ניהול קבוצות כדורגל בישראל מוזכר בלא מעט הקשרים שליליים ביומיום, ולמרות זאת נדמה שלעולם הנסתר יהיה רב על הגלוי.

כמה קל לשכוח שאנחנו, המכורים לז'אנר, מהווים צד בעניין ורחמנא לצלן מעוניינים מדי פעם להרים את מכסה המנוע של הרכב הישן והחבוט שאנו כה אוהבים ושנקרא הכדורגל הישראלי, כדי להבין מדוע הוא נכנס למוסך בכל שני וחמישי.

לו הדבר היה נוגע לחובבי הכדורגל בלבד היינו אומרים דיינו, שכן מי שמספיק מזוכיסט וממשיך לעקוב אחר הענף כנראה שכבר לא יוכל להיגמל מזה.

אלא שהדו"חות הכספיים של מועדוני הכדורגל בישראל המתפרסמים באתר העמותות מספרים סיפור נוסף שרלוונטי גם עבור מי שהתחום לא בראש מעייניו.

להלן חלק מהדמויות הלוקחות חלק בסיפורנו: עמותת כדורגל 2000 ה.עכו, עמותת לימוד כדורגל מ.חדרה, הפועל רעננה עמותת כדורגל, קבוצת ותיקי אשקלון, מ.ס עירוני אשדוד, התאגדות לתרבות גופנית הפועל עפולה ועוד. אלו שמותיהן של עמותות המנהלות בפועל קבוצות כדורגל בליגות המקצועניות בישראל.

מה עוד משותף לכולן ומדוע אני טורח ומטריח ודאי תשאלו. ובכן, שאלה מצוינת. מחזור הפעילות של המוזכרות, כפי שמופיע בדו"חות, כולל גם סעיף המייצג את אחת הרעות החולות בכדורגל הישראלי בפרט ובספורט הישראלי בכלל: כספי ציבור המועברים לקבוצות ספורט בישראל ע"י רשויות מקומיות המהוות עבורן גב כלכלי לכל דבר ועניין.

כדי לסבר את האוזן ניקח כדוגמא את הפועל עפולה והפועל חדרה שנהנו מכספי תמיכה בשיעור מפלצתי בגובה 40%-50% מתקציבן הכולל במהלך שנת 2017. לאורך זמן לא קיימת היתכנות לתלות בכספי ציבור בהיקפים שכאלה , שכן היא עומדת בסתירה לשאיפה ליצור מקורות הכנסה חיצוניים בעזרת ניהול נכון. כמו כן, גוף ספורט התלוי בחסדיה של רשות מקומית עלול להפוך לכלי משחק בידיהם של גורמים שאין בינם לבין ענף הכדורגל דבר וחצי דבר.

גם אם אינכם אקטיביסטים המוחים כנגד כל עוולה חברתית קלה כחמורה, יש לראות בכך תופעה שלילית שהצמיחה שורשים עמוקים ושאמורה להיות מפוקחת ואולי אף מוגבלת באמצעות חקיקה שתבטיח קיומם של תנאים מסוימים כגון הפניית אותם סכומי כסף לשימוש מחלקות הנוער או לפעילויות חינוכיות במקום שיהוו נתח נכבד בהוצאות השכר של מועדון הכדורגל.