שנתיים לאחר מות אמה דליה בפיגוע דריסה בברלין, מצאה חן אליקים מהרצליה דרך לבטא את האובדן והכאב. בעבודות אומנות שיצרה, המוצגות בימים אלה בתערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד, בשדרות רוטשילד בתל אביב (מרכז אומנות ותרבות המאפשר לסטודנטים ולאנשי אקדמיה להציג את יצירתם), מציגה אליקים תמונות מהאלבום המשפחתי על גבי בד, כאשר פניהם של הוריה פרומים. "זו פרימה של זיכרון. מה שהיה כבר לא יהיה, נפרם".

חן השבוע. חולקת את הרגשות. צילום: תומי הרפז

בשורת האסון

ב-19 בדצמבר, 2016, דהר נהג משאית לתוך קהל אנשים בשוק חג המולד בברלין, גרמניה. המשטרה המקומית דיווחה, כי 12 בני אדם נרצחו ו-48 נפצעו. יום למחרת אישרה המשטרה, כי מדובר בפיגוע דריסה, ולמחרת קיבל ארגון דאעש אחריות לפיגוע. בין הנרצחים בפיגוע דליה אליקים, משכונת נווה ישראל בהרצליה. בעלה, רמי, נפצע קשה.

שנתיים עברו מאז היום הנורא בחייה, וחן אליקים, בתם הקטנה של דליה ורמי, עדיין מתקשה לדבר על מה שהיה. שנתיים עברו, ובשבילה האירוע עדיין טרי. "את היום הזה אני זוכרת לפרטי פרטים", היא אומרת. "התחלתי לעבוד במקום חדש, אבא ואמא היו בחו"ל. אחר הצהריים אבא שלח הודעה, ואמר שהם מטיילים. סיפרנו לו שיורד פה גשם, והם סיפרו לנו שבברלין קר מאוד. אחרי זה אני התחלתי לעבוד.

"בערב, בת הזוג של אחי שלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, ואמרה שהיא שמעה שהיה פיגוע בברלין. היא שאלה אם הכל בסדר, והם לא ענו. באותו הזמן ממש לא חשבתי שמשהו קרה, אנחנו מכירים את זה מהארץ ויודעים שכשיש פיגוע אז יש בלאגן, ויכול להיות שקשה להם לדבר. עברו עוד כמה שעות, ועדיין לא שמענו מהם. אחי יצר קשר עם משרד החוץ ועם חדר המצב. החלטנו ללכת לישון בבית של ההורים בהרצליה, כדי להיות ביחד ולהתעדכן בעניינים.

דליה אליקים ז"ל

"בשעות הלילה כבר התחלנו לדאוג, והמשפחה המורחבת התחילה להיכנס לעניינים. אח של אבא שלי החליט לטוס לברלין, וכבר בשש בבוקר הוא עלה על טיסה. כשהגיע הבוקר קיבלנו חדשות שאבא שלי פצוע ואמא שלי נעדרת. אז טסנו מיד לברלין. כשהגענו לשם ופגשנו את אבא שלי בבית חולים, קיבלנו את החדשות על אמא.

"הכל קרה מהר כל כך, ובכל זאת היומיים האלה הרגישו אז כמו שבוע. השנה הראשונה היתה קשה מאוד. עברנו למצב הישרדותי, אמא נהרגה ואבא פצוע. זאת מציאות שלא תיארתי לעצמי שאחווה. עכשיו אני לומדת להכיר את החיים מחדש, את המשפחה מחדש.

תמונה פרומה

"היתה לנו מערכת יחסים קרובה מאוד", נזכרת חן באמה. "היא היתה האדם הקרוב אליי ביותר. היא היתה אמא שלי, חברה שלי, היא היתה חלק ענק ובלתי-נפרד מהחיים שלי. היינו מחוברות מאוד אחת לשנייה. ברגע אחד הכל נעלם. הקרקע נשמטה מתחת רגליי. אני מאמינה שהגעגוע אליה ילווה אותי כל החיים. היא תמיד תהיה חלק ממני".

חן בת 28, נמצאת בשנתה השלישית ללימודיה בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים. במסגרת תערוכת תמונות של הפקולטה, הבוחנת את סוגיית האימהות ועוסקת במערכת יחסים בין אמהות לבנות, הציגה יצירות מיוחדות העוסקת באובדן אמה ובקרע שנפער במשפחתה, עם הסתלקותה הפתאומית.

"זה התחיל בקורס אחר, קורס פיסול בבדים רכים. קיבלנו תרגיל לעבוד על תמונה. עד אותו היום ומאז מה שקרה לא יצא לי להסתכל באלבומי תמונות משפחתיים, אבל לטובת התרגיל הצצתי באלבומים. מצאתי תמונה של ההורים שלי, שאני אוהבת מאוד, והחלטתי לפרום אותה. גם עכשיו, במסגרת התערוכה, בחרתי תמונות משפחתיות ופרמתי אותן. אני לא יודעת למה בחרתי דווקא בתמונות האלה, הן פשוט עוררו בי רגש. הדפסתי אותן על בד ופרמתי בהן חלקים, בעיקר חלקים מהגוף של ההורים שלי. לא היתה לי תוכנית מסודרת, פעלתי מתוך רגש בלבד".

אחת היצירות של חן

מה משמעות הפרימה?
"זאת פרימה של זיכרון, של משהו שכבר לא קיים יותר, לפחות לא כמו שאני זוכרת אותו. בעצם פרמתי משהו שהיה פעם שלם, והיום הוא כבר לא. המשפחה שלנו לא תיראה עוד כמו שהיא נראתה אף פעם. מה שהיה כבר לא יהיה, נפרם".

באחת התמונות נראים רמי ודליה בצעירותם. הגוף של רמי פרום וחצי מהפנים של דליה פרומים. "בפיגוע אבא נפגע בגוף, והגוף שלו לא יחזור להיות מה שהיה. הפנים של אמא פרומות, אולי זה ביטוי לפחד שלי לשכוח איך היא נראתה".

בתמונה נוספת נראה רק רמי אליקים, צעיר, מחייך, על רקע שמיים בהירים, פרום. "אני צילמתי את התמונה הזאת, למרות שאני לא זוכרת את זה", היא מסבירה. "התמונה ריגשה אותי מאוד, לראות את אבא שלי מחייך ומאושר".

התמונה המוצגת בתערוכה היא תמונת סלפי שצילמו בני הזוג, ופורסמה בכלי התקשורת לאחר הטרגדיה. "התמונה הזאת מסמלת בעיניי חוסר פרטיות. היא נלקחה מהפייסבוק של אמא שלי, בלי אישורה כמובן. התמונה הזאת תיצרב לי בזיכרון כתמונה שפורסמה בעיתונים שהודיעו שאמא שלי מתה".

בתמונה הפרומה ביותר רואים את ארבעת בני המשפחה יושבים סביב שולחן ואוכלים ארוחת ערב. "היינו קטנים, הייתי בת שבע ואחי היה בן תשע. פרמתי את התמונה כולה, כי זה זיכרון שכבר התחיל להיעלם, וכי זאת משפחה שלעולם לא תחזור להיות מה שהיתה".

את מרוצה מהתוצאה?
"כן, מאוד. היצירה מעבירה הרבה תחושות שאני לא יכולה להגיד במילים".

תהליך ריפוי

פעמים רבות במהלך הריאיון חן מתארת את הפיגוע במילים ריקות כמו "זה", "האירוע" ו-"מה שקרה". "זאת דרך לברוח", היא מודה. "קשה לי להתבטא במילים, ואני משתדלת לא לעשות את זה. כשאני נאלצת, אני בוחרת במילים הקלות יותר, הפחות מכאיבות".
העבודה חושפת את הרגשות שלך.

"כשמה שקרה קרה, הייתי בשנה א' של הלימודים. מסטודנטית די אנונימית הפכתי להיות מישהי שכולם מכירים וכולם יודעים מה קרה לה. אולי דווקא בגלל זה אני מרגישה יותר בנוח להתעסק באירוע הזה דווקא במסגרת הלימודים, כי כל מי שסביבי כבר מכיר את הסיפור, מכיל אותי. לא יכולתי לבחור בנושא אחר, סיפור אחר לספר, עברו שנתיים וארבעה חודשים וזה כאילו קרה אתמול.

צילום: תומי הרפז

"בסופו של דבר אני עושה אומנות, ולפעמים אומנות עוסקת בדברים אישיים ופרטיים. אני מבינה שזה חלק מהתהליך של להיות אומנית, וזה גם תהליך של ריפוי. היה לי קשה להביא את עצמי להתחיל לעשות את העבודה. להסתכל באלבומים, לחפש תמונות, אבל ברגע שהתחלתי, עשיתי איזשהו ניתוק בין הראש ללב, כדי שאוכל לעשות את זה. קשה להתעסק בדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. לא משנה כמה אנסה להתנתק, אני לא באמת אצליח. הגעתי להבנה, שהרגש הוא חלק מהעבודה. יש דברים שקשה להגיד במילים, אבל דרך אומנות קל יותר".

מה אמר אבא שלך על העבודה?
"השבוע רק דיברתי עם אבא שלי על זה. הוא היה פה וראה את העבודה שלי, בלי תכנון מראש. הוא מאוד התרגש ממנה ואמר שהיא מיוחדת ומקורית ומעבירה בצורה מדויקת את הרגשות שלי.
"העבודה הזאת היא שלי והיא נקודת המבט שלי, החוויה שלי. היה לי קשה לשתף את האנשים שבאמת קרובים אליי, כי זה נורא אישי. קל יותר לדבר על זה עם אנשים רחוקים יותר.

"ובכל זאת, זה אבא שלי, והסיפור הזה הוא גם שלו, ורציתי לתכנן את הרגע שאספר לו, אבל זה קרה בסוף בלי תכנון. אנחנו מדברים על האירוע, וסביב זה. ובכל זאת, לא יצא לי לדבר אתו על רגשות ותחושות, ולא חלקנו זה עם זו את מה שאנחנו מרגישים. העבודה נתנה לי את האומץ והדחיפה לדבר אתו, לחלוק אתו את הרגשות שלי".

מי עוד ראה?
"מי שראה את העבודה הם חברים מהלימודים ואנשים שלא בהכרח מכירים אותי. שמעתי תגובות חיוביות מאוד, אנשים התרגשו. עצם העובדה שיש שתי דמויות שהפנים שלהם פרומות זה מעורר רגש. אפשר להבין שמשהו קרה, זה מעורר מחשבות.

"החזרה לשגרה וללימודים בסמינר הקיבוצים עזרו לי מאוד, כי הם נתנו לי את האפשרות לחזור בהדרגתיות לחיים, תוך התחשבות מצדם בזמן שאני מתמודדת עם כאוס בחיים שלי. כשזה קרה הייתי בשנה א' ועכשיו אני בשנה ג', לומדת קשה. הם נתנו לי את החופש שלי, אבל גם לא ויתרו לי. במבט לאחור, זה הדבר הכי טוב שקרה לי. זה הוציא אותי לרגע מהמקום הנמוך שהייתי בו, ונתן לי תחושה של שגרה, של חיים רגילים, של שיעורים ומטלות סטודנטיאליות, שבסך הכל עסקו בתחום שאני אוהבת ורוצה לעסוק בו בעתיד. זה הדבר הכי טוב שהם יכלו לעשות בשבילי". 

צילום: תומי הרפז

"השנה הראשונה היתה קשה מאוד. עברנו למצב הישרדותי, אמא נהרגה ואבא פצוע. זאת מציאות שלא תיארתי לעצמי שאחווה. עכשיו אני לומדת להכיר את החיים מחדש, את המשפחה מחדש"

"היא היתה אמא שלי, חברה שלי, חלק ענק ובלתי-נפרד מהחיים שלי. היינו מחוברות אחת לשנייה, וברגע אחד הכל נעלם. הקרקע נשמטה מתחת רגליי. אני מאמינה שהגעגוע אליה ילווה אותי כל החיים"