לפני עשר שנים, במהלך בדיקה שגרתית בטיפת חלב, ביקשה נטלי רודולר מרעננה מרופא המשפחה שיעיף מבטו אל עבר הכתמים הכחולים שהופיעו על גופו של בנה יעקב, שהיה אז בן ארבע וחצי. עוד באותו הערב הובהל יעקב למיון, עם אבחנה חד-משמעית: לוקמיה. מאותו היום והלאה, ניצבה המשפחה בת 11 הנפשות בפני הקשיים האדירים המאפיינים את מחלת הסרטן. אך דווקא בתוך הקושי וחוסר הוודאות — החליטה רודולר לברוא אור גדול, למענה ולמען רבים מתושבי קריית שרת ורעננה כולה, והתגייסה לטובת פעילות חסד.

נטלי רודולר | צילום: אסף פרידמן

היום, אחרי שדאגה להאכיל אלפי משפחות ולסייע לעוד אלפי נזקקים וחיילים בודדים, זוכה רודולר למעמד מרגש: עם סיום שנתה הרביעית בלימודי קרימינולוגיה, היא נבחרה לקבל את "פרס דיקאן האוניברסיטה הפתוחה על מעורבות חברתית כדרך חיים". בטקס שיתקיים בעוד שבועיים היא תזכה בהוקרה, ובמלגה על סך 5,000 שקל. "זה משהו שאני לא מאמינה שאני מקבלת. זה כמו חלום", היא אומרת השבוע.

"לתת חיים"

רודולר חוזרת אל הימים הקשים, שבהם התבשרה המשפחה על מחלתו של הבן יעקב. ההלם, הביורוקרטיה, הריצות בין הרופאים, הטיפולים הקשים והפחד הגדול. בתוך זה, באחד הימים קרה מקרה ששינה את חיי המשפחה. "יום אחד פנתה אליי מישהי ברחוב בקריית שרת, ושאלה אם אני יכולה לעזור לה להטעין את כרטיס החשמל שלה", מספרת רודולר. "בכלל לא ידעתי מה זה, אז היא אמרה שהיא תיקח אותי לדואר ותראה לי. מאותו הרגע, נפתחו עיניי. ככל שנחשפתי יותר לשכונה, ראיתי שיש אנשים נזקקים פה סביבי".

בעזרת בעלה ערן, שעובד בארגון "לקט ישראל", החליטה רודולר להקים מרכז קטן, שיתמוך באנשי השכונה הזקוקים לפירות וירקות. "אני מאמינה שמי שרוצה חיים, צריך לתת חיים. התחלנו לפתוח את הבית, וראינו שהמון אנשים מגיעים לקחת. נדרתי נדר, שזה מה שאני אעשה למען ההחלמה של בני יעקב. אני אפתח את הבית שלי רק לחסדים. אנשים יבואו לכאן וייהנו מכל מה שאפשר לתת". לאורך כל אותה התקופה שבה פתחה המשפחה את ביתה לנזקקים, היה הבן יעקב מאושפז בבית החולים שניידר.  

בחלוף עשור, לאחר שניצח יעקב את המחלה, וכשמאחוריהם אין-ספור אירועי חלוקת בגדים, תמיכה בעולים חדשים וחלוקת מזון וציוד לנזקקים — ממשיכים נטלי ובני משפחתה לשמר את רוח הנתינה הנושבת בביתם: "באים לכאן קבוצות של בנות ובנים שרוצים להתנדב. בחגים הגיעו עובדים של אמדוקס, של איחוד הצלה, בתי ספר ובני נוער שרוצים לעזור. הכול מתנהל כאן, בחצר של הבית".

נטלי רודולר בביתה עם חלק מילדיה. "לא מוותרת על עצמי" | צילום: אסף פרידמן

בני הזוג רודולר הם הורים לתשעה ילדים, שמשתתפים במרץ במפעל התרומה המשפחתי. "אני רוצה שהילדים שלי יינקו ממני את הזיכרון, שהבית היה תמיד פתוח לעזור לכולם ולתת לכולם, בלי הבדל. פשוט לתת, ובאהבה".

להעביר הלאה

בשנה שעברה הרחיבה רודולר את פעילותה, כשנחשפה לפלח נוסף הזקוק לסיוע. "נחשפתי לזה שיש אנשים שעומדים על התפר מבחינת עלייה וקליטה", היא מספרת. "משרד הפנים עדיין לא הכיר בהם, והם לא קיבלו את כל הזכויות. הם מגיעים לארץ, ואין להם לא מזרונים ולא מקרר ולא כלום. פתחנו מקום ברעננה לתקופה של ארבעה חודשים, שהיה ממש מחסן של חסד. הגיעו לשם ארונות, שידות, תנורים — וכל מי שהיה צריך משהו הגיע לקחת, בכבוד ובחינם".
לאחר שנדרשה לפנות את המבנה בעקבות הסבתו לגן, ממשיכה רודולר את הפרויקט דרך הרשת החברתית, ומקשרת בין אנשים הזקוקים לריהוט לבין אנשים הנכונים לתת בלב שלב ובשמחה.

בו-זמנית עם עשייתה החברתית, עובדת רודולר כמחנכת בבית ספר "תלי" בעיר. נשמע כי תלמידיה זוכים להיווכח לכוחה של התרומה מדי יום ביומו: "כל מחזור שלימדתי, הכנסתי ושילבתי אותו בתוך המערך של הנתינה", היא מספרת. "זאת הייתה חוויה מתקנת מבחינתי, כי תמיד האמנתי שערכים זה דבר חשוב מאוד, וככל שאנחנו מתקדמים בדורות אנחנו צריכים להטמיע את זה".

ואל השאלה הכי מתבקשת, מאיפה יש לך זמן? איך מגדלים תשעה ילדים, עובדים במשרה מלאה, מנהלים מפעל חסד וגם לומדים באוניברסיטה?
"כשאתה בלחץ הכול יוצא עקום, וכשאת חושבת שאין לך זמן יש לך הכי הרבה זמן. בלילה אני לומדת, ובהפוגות בלילה אני מכניסה למכונת כביסה ומסדרת. את גם מרגילה את הילדים. כשאת מחנכת את הבן הבכור שלך, יש לך איזשהו פרטנר, יחד עם הבעל הטוב שיש לך, שנותן לך פושים. הם תומכים בי מאוד בלמידה, ואני רואה את זה כדוגמה לילדים שלי, שמתבגרים ורואים אימא שמרימה את עצמה ומצליחה. בעלי תומך המון. אני פשוט מרגילה את עצמי לעשייה תמידית, זה כמו שאת בצבא ויש סדרות לילה".

רודולר פיתחה לעצמה סודות קטנים, שעוזרים לה לשמור על האיזון בחייה הגדושים: "כשאני מסיימת את יום העבודה אני מקדישה לעצמי רבע שעה, ומאווררת את עצמי בפרדסים שמסביב. אני חושבת מה אני צריכה לעשות, איך היה היום, מה חסר לילד הזה, ואז אני חוזרת הביתה ועושה את ההפרדה בין העבודה לבין הבית. למדתי לא לוותר לעצמי. אני יוצאת לריצה כל בוקר במרינה, חוזרת, מתקלחת והופ — מפזרת את הילדים לבית הספר ויוצאת לעבודה".

מה החלום הבא שלך?
"יש לי רשימה ארוכה", היא צוחקת. "אני רוצה להביא מכולה ענקית, שיהיה מעין מבנה כזה בלי עלות, שיכבד את האנשים שבאמת זקוקים למוצרים. הם יוכלו לבוא, להיכנס, לקחת בצורה מכובדת מה שהם צריכים, ולא לבוא ממקום של מסכנות. אנחנו לא יכולים לדרוך על עצב של אדם, אנחנו צריכים להעלות את השמחה שבו. כבודו של אדם זה דם".