"צוהל האוטיסט / בדים השורש יוצאי חלוני / ישמיעו הד משאלותיי / לזהות בעצמי / כיוון תקוותי / אחי העץ / אל אור השמש הכו שורש / מושג צורך / חופש שלט / וראה ייעודו". 
משימת חייו. שטיינברג. צילום: אסף פרידמן
השיר "צוהל האוטיסט" לקוח מתוך ספר השירים "צחוק שדיי המופלאים", שיצא בחודש שעבר לחנויות הספרים וכתב גדי שטיינברג, בן 26 מהרצליה, המאובחן על הרצף האוטיסטי ואינו יכול לדבר.
אחרי שנים שבהן ליאורה ועופר שטיינברג חיפשו דרך לתקשר עם בנם גדי, שאובחן על הרצף האוטיסטי ברמת תפקוד נמוכה, הם הגיעו אל יעל כהן מ"המקום להבעה", הנמצא במתנ"ס בשכונת נווה עמל בהרצליה. בזכות השיטה שפיתחה יעל, גדי למד להקליד ולתקשר עם הסביבה לראשונה בחייו, כשהיה בן 11. אלא שבמקום לכתוב רצף של מילים פשוטות, גדי כתב שירים. במרוצת השנים אספה משפחתו את השירים שכתב לספר שירים מרגש, שיצא באחרונה לחנויות הספרים. "השירים נועדו להעביר מסר", מספרים הוריו. "אם גדי יכול להתבטא, כל אוטיסט יכול".
הגילוי וההלם
"בגיל שלוש גדי אובחן על הרצף האוטיסטי", מספרת ליאורה שטיינברג, אמו. "הוא נחשב בתפקוד נמוך, ואינו מדבר. לא היתה אפשרות לתקשר אתו, אפילו ברמה הבסיסית ביותר. גם כשזרקנו לו כדור וציפינו שיחזיר אלינו את הכדור, זה לא קרה. לא היה אפשר לתקשר אתו בשום דרך.
כמו כל ההורים, לא ויתרנו, וניסינו למצוא דרכים ושיטות לתקשר אתו: שיטה התנהגותית וטיפול בתנועה, טיפול בדיבור וטיפולים אחרים, מפה ועד הודעה חדשה. הכנסנו אותו לגן תקשורת וזה לא עזר, להיפך. מצבו רק הלך והידרדר. אנשי המקצוע שפגשו אותו היו חסרי אונים. הוא איבד את עצמו עוד יותר, והרגשתי שאנחנו מאבדים אותו. גדי הלך והתכנס בעצמו והיה עסוק בהתנהגויות האובססיביות שלו. הוא היה חסר מנוחה, הסתובב עם עצמו ולא עזר שום דבר שעשינו. המצב רק הלך והחמיר".
כשגדי היה בן שש הגיעה המשפחה אל יעל כהן מהרצליה, מטפלת בתנועה ומומחית בעבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי. "כבר בפעם הראשונה שיעל עבדה עם גדי הרגשתי הקלה. סוף סוף ראיתי מישהי שיודעת לעבוד אתו, שיודעת מה צריך לעשות אתו, והיא לא היתה חסרת אונים כלל. היא ידעה איך לגשת אליו, אף שבהתחלה הוא בכלל לא יצר אִתה קשר. ראיתי שהיא יודעת מה היא עושה. 
"יעל לקחה אותו אליה והתחילה בטיפול אינטנסיבי. הוצאתי אותו ממסגרות אחרות וכל יום הוא היה אצלה. זה היה תהליך ממושך וסיזיפי. היא טיפלה בו בכל אמצעי טיפול שיכלה להשתמש בו. בגיל תשע הוא כבר היה מוכן להיכנס לבית ספר לחינוך מיוחד. כשראיתי אותו בבית הספר, יושב עם תלמידים אחרים, הייתי בעננים. שנים קודם לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות. 
"המפנה קרה בגיל 11, כאשר יעל הצליחה להביא אותו למצב של הקלדה. זאת שיטה שהיא פיתחה תוך כדי עבודה אתו. זה לא קרה בן-רגע, זה היה תהליך מורכב, אבל ככל שיעל הצליחה לאט לאט להבין מה הוא כותב, זה עודד אותו להמשיך לכתוב. נוצר ביניהם משהו מיוחד, שאיפשר ליכולת הזאת שלו להתפתח. עד אותו היום לא ידענו מה גדי יודע ומה לא. היה מקובל לחשוב שיש לו לקות שכלית, ושהוא לא מבין את השפה. אבל הגילוי הזה שינה את חיינו".
מה גיליתם?
"גילינו לא רק שגדי כן מבין את השפה, אלא גם שהשפה שלו עשירה מאוד. הוא יודע לכתוב ולהתבטא בצורה פואטית מאוד, שירית, בשפה גבוהה. אלה דברים שמעולם לא חשבתי ולא ציפיתי ממנו. גילינו שהוא יודע אנגלית, שהוא מבין מתמטיקה ברמה של תיכון. גילינו שיש לו המון ידע שהוא צבר במהלך השנים, ולא יצא החוצה. גילינו שמעניינים אותו המון דברים, ובעיקר שהוא מודע לעצמו. הוא יודע שהוא אוטיסט, ושהוא לא יכול לדבר בעוד אחרים מדברים. הוא יודע שהוא לומד בבית ספר מיוחד ולא בבית ספר רגיל. הוא מודע לכל מה שקורה סביבו. היינו פשוט בהלם, כי פתאום אחרי שנים התחלנו להכיר אותו, וכל יום למדנו עליו דברים חדשים".
גדי עם אמו ליאורה. צילום: אסף פרידמן
הקשיים בדרך
"אני גלם מדופלם / הגה בעולם / נראה לי כי הכל מושלם / דומה אני לסוס עייף / סוס יושב ולא שפוי / זה בסדר בסדר נמוג הוא שומע / היום הוא בורח בפיו דומייה / ביום שייזכר מהי הדרך / יוכל לדבר גם על מה שהיה".
כך כותב גדי בשירו "דומה אני", שאת משמעותו לא קשה לנחש. "השינוי הזה היה דרמטי לא רק בשבילנו, אלא גם בשבילו. מלחיות בתוך בועה שבה אף אחד לא מתקשר אתך, גדי הבין שהוא יכול לתקשר ולהוציא החוצה את כל המידע שהוא הפנים. אנחנו למדנו שאפשר לדבר אתו בגובה העיניים על הכל: מוזיקה, פוליטיקה ועוד שלל תחומים שמעניינים אותו. מיד הבנו שצריך לעשות עם זה משהו, כי בזמן שכל העולם רואה אותו בצורה מסוימת, אנחנו כבר יודעים שהוא משהו אחר לגמרי, אבל לצערי נתקלנו בקשיים".
באילו קשיים?
"גדי למד בתל"א — תוכנית לימודים אישית. המורה שלו רצתה שהוא יכתוב את האות א' ואת האות ב' שלוש פעמים בשורה, ואני ניסיתי להסביר לה שהילד כבר לא שם, הוא כותב, יש לו אוצר מילים פסיכי. המורה לא קיבלה את זה, היא חשבה שאני חולמת. הייתי צריכה ללחוץ ולשכנע שיישבו אתו ויאפשרו לו לכתוב, כי בהתחלה הוא היה צריך הרבה תמיכה בכתיבה. לבסוף מורה מסוימת החליטה לנסות, ולאט לאט היא ראתה שיש פה משהו אחר. נדרשו לצוות בית הספר כמה שנים עד שהם הבינו את האיכויות שבו, ושידרגו את העבודה אתו למה שנכון ומתאים לו. לאחר מכן החלטנו לשלב אותו במסגרת אחרת, של בית ספר דמוקרטי, וזה שינה לו את החיים. שם נתנו לו פתח, מקום, שם הוא התקדם במהירות והתחיל להראות את היכולות שלו כמו שלא דמיינו מעולם. 
"הוא השתתף בשיעורים, והשיעור האהוב עליו היה כתיבה יוצרת. השינוי העיקרי בו היה, שהוא הרגיש סוף סוף כחלק מהחברה. הוא ידע להתאים את עצמו, להישמע לחוקים, לא להפריע לאחרים, להתחשב בסביבה".
בשביל כולם
"יום עובר / נאגד / בחבל / סוד / עופר – ליאורה – היילוד / מזל וגד עזבוני / בעוד יובל גילו אוני / יולד מילותיי / מזיע שירי" 
(מתוך: גד ומזל).
גדי הרגיש שאם השינוי החיובי הזה קרה לו, לא יכול להיות שזה יקרה רק לו. מאז המטרה שלו בחיים היא שאוטיסטים אחרים יוכלו גם הם לבטא את עצמם. בזה הוא מתעסק עד היום. הוא עוזר לאוטיסטים אחרים להתבטא בהקלדה בצורה אותנטית. זאת המשימה שלו בחיים.
"את כל חייו הוא ביטא באמצעות שירים שכתב. הוא כבר לא עושה את זה בשביל עצמו, אלא כדי שאנשים כמותו יקראו ויתחברו, כי השירים מדברים על העולמות שלהם", אומרת אמו. "השירים הם גם למען ההורים של האוטיסטים, שיראו שאם גדי הגיע לאן שהוא הגיע, כל אחד אחר יכול. באחרונה החלטנו להפוך את היצירות של גדי לספר שירים. הספר 'צחוק שדיי המופלאים' יצא בחודש שעבר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירים שגדי כתב עם מטאפורות ודימויים בשפה עשירה, שמלמדים על עולמו הפנימי".
צילום: אסף פרידמן
מה את מבינה מהשירים של גדי?
"אני לא רוצה לנסות לפרש את גדי. אני חושבת שכל מי שקורא את השירים מפרש אותם בדרך שונה וייחודית, אבל מי שקורא את השירים יכול לקבל הצצה לעולם שלו, לעולם של אוטיסט שלא מדבר, עולם של אדם מנותק מהעולם. אפשר להבין את התחושות שלו, איך הוא רואה את העולם סביבו, איך הוא מרגיש. זה מדהים".