אשר קשר //

"אני מכדרר בין אופטימיות לפסימיות", אומר האמן התל אביבי שי אלכסנדרוני (63), שסרטו הראשון "שפת אם" יוצג בסינמטקים ברחבי הארץ מהשבוע הבא.

על אף הצהרתו, די קשה למצוא אפילו בדל אופטימיות בסרטו, שעוסק ביחסים הטעונים בין בנות לאמהות. ועם זה קל לזהות את הפסימיות בציורים שלו, הצבועים בשחור דומיננטי ומרובדים בצלקות ובסימני חריכה.

לפני כמה שנים עזב אלכסנדרוני את משרד עורכי הדין שלו והחליט, לקראת העשור השביעי של חייו, להגשים את שאיפתו הישנה: להפוך לאמן ולאיש קולנוע.

אלכסנדרוני. "לכל אחד יש מטען רגשי עצום על הוריו" | צילום: תומי הרפז

"אני זוכר רגע אחד בבירור לפני שבע שנים", הוא מספר. "זה היה רגע של צלילות פתאומית. היה ברור לי שאני חייב לסיים את העיסוק המשפטי ולעשות מה שהייתי אמור לעשות כל חיי: לעסוק באמנות".

נשמע כמו החלטה מלאת תקווה, מאין מגיעה כל הפסימיות ליצירה שלך?

"דווקא ההתגלות הזאת גרמה לי לראות דברים הרבה יותר לעומק ולהתחיל לחקור את הזקנה שאני בפתחה. וזקנה היא דבר פסימי. רואים את זה בציורי החלודה החדשים שלי. חלודה וזקנה הולכים טוב יחד".

האומץ להיחשף

בסרטו "שפת אם" אלכסנדרוני מראיין ברגישות ארבע נשים בשנות ה־60 לחייהן, שמספרות בכנות ובפתיחות על יחסיהן הטעונים עם האמהות המנוחות שלהן.

העלילה מסתבכת כשבסיפורים נכרכים גם יחסי הכוחות במשפחה עם האבות, עם האחיות, עם האחים ועם החברה.

העלילה גורמת לכל אשה שהתבגרה בחברה הישראלית בשנות ה־50 וה־60 להתכווץ בהרגשת הזדהות.

"ולא רק בישראל", אומר אלכסנדרוני. "לפני כמה חודשים הקרנתי את הסרט באיטליה והדהימה אותי ההזדהות המוחלטת של הנשים. אשה אחת ניגשה אליי בדמעות וסיפרה לי כמה האמהות בסרט מזכירות לה את אמה האיטלקייה שנהגה להתעלל בה פיזית ונפשית".

זה מה שרצית שיקרה?

"כמובן. הכוונה היתה להראות שמדובר במשהו משותף וגלובלי. בסרט יש שלוש נשים שהן דור שני לשואה ואחת ממוצא תימני.

הן עוסקות במגוון עיסוקים, והרקע המשפחתי והכלכלי שלהן אינו אחיד. אבל הכנות, הנכונות להיחשף והישירות האמיצה שלהן מבטלת את הבדלי המוצא. הן שוזרות סיפור אחד למרות שהוא מסופר בקולות נפרדים".

אלכסנדרוני ומוזס. "חלודה וזקנה הולכים טוב יחד" | מתוך הסרט

הן לא יכלו לדבר על הכאב הזה לפני שהאם נפטרה?

"אין לי ספק שלא. מות האם בסרט הוא רגע קשה וכואב לכל אחת מהן, אבל הוא משולב בהרגשת רווחה של הפרידה מהיחסים המכבידים".

ואיך זה אצלך?

"אמא שלי עדיין בחיים לשמחתי והשתדלתי שלא להיות מעורב בסרט אלא דרך האמנות שלי. אני מרגיש שהצלקות בציורים שלי מדגישות אצלי את מה שעובר על המרואיינות.

"בזמן הסרט נייר הציור שלי עובר תהליכי חימום, שריפה ושימוש בזפת ובליפסטיק, והם פוצעים ומצלקים אותו. הצבעים זולגים, נוזלים ומגיבים לסיפורים הקשים שברקע".

אהבה, למרות הכל

מרים בן דור מתייפחת כשהיא מספרת שהוריה לא אפשרו לה לצאת לטיולים עם חבריה. היא היתה עטופה בחום ובחיבה לא נתפסים, הוריה גידלו אותה בתוך צמר גפן ובידדו אותה מחברת בני גילה.

"גם כשהתחתנתי הם לא הניחו לי לנפשי", היא אומרת. "גם בבית שלי, עם הילדים שלי, הם כל הזמן אמרו לי מה לעשות. חשבתי שאם אנהג ההפך עם הילדים שלי ואתן להם לעשות כל מה שהם רוצים הם יעריכו את זה. ואז, לפני כמה שנים, הם אמרו לי שהייתי חופשייה מדי איתם".

שפת אם

כדיה מוזס מספרת בעצב שכשהתגייסה לצבא נושלה באישורה של אמה מהחדר שחלקה עם אחותה, ובילתה את חופשותיה בסלון הבית ללא פרטיות.

אחרי הצבא נשבעה שלא תשוב עוד לבית הוריה. מוזס מביאה את שתלטנותה של האם על רקע היחסים עם בני המשפחה האחרים.

גם מירי נשרי מציבה את שתלטנות אמה כקו אופי ברור. אולי זה הגיל, אולי זו ההבנה שמזדחלת בחלוף השנים, אבל לקראת סוף הסרט, למרות האיבה, מחלחלת אצל כל אחת מהנשים ההכרה שאמהותיהן בכל זאת אהבו אותן. לקראת מותה של אמה משלימה איתה כדיה מוזס ומתנתקת מהצדדים הלא חיוביים שהיו בדמות האם.

מירי נשרי מתארת את נכונות אמה להקריב למענה הכל, ואיך בסופו של דבר ראתה בעצמה מין תמונת מראה של אמה. וזיוה נוי, ברגע מרגש במיוחד בסרט, מתפרקת אל מול המצלמה כשהיא מגיעה לראשונה בחייה למסקנה שלמרות הכל אמה אהבה אותה.

לשמוע אותן, לראות את עצמך

אלכסנדרוני, נשוי ואב לשלושה (33, 32 ,25) עסק כל ילדותו בקולנוע, בצילום ובאמנות, אבל כשהגיעה העת לבחור מה ללמוד לאחר שירותו הצבאי הוא בחר במשפטים. "אני לא יודע מה חשבתי", הוא אומר, "כנראה החלטתי שאני חייב להיות מעשי".

ולקח לך 40 שנה להתחרט?

"כן, אבל עכשיו אני לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים ועובד בלי הפסקה".

לכך שלכל אחד מאיתנו יש רובד של קשיים אמיתיים" | צילום: תומי הרפז

הרעיון לסרט הגיע במקרה, כשהיה עד לשיחת סלון בביתו. "שתי ידידות של רעייתי ושלי, איבון מיקלוש (הצלמת בסרט) וכדיה מוזס (אחת המשתתפות) החלו לשוחח על האמהות שלהן. שיחה ארוכה.

"פתאום הבנתי שלכל אחד יש מטען רגשי עצום על הוריו, מטען שהוא מבקש לפרוק. אמנם זאת היתה "רק" שיחת סלון, אבל היא היתה כל כך רגשית, חזקה ועוצמתית. גם מבחינה אישית זה היה מזכך בשבילי.

"הבנתי המון דברים שלא הבנתי במשך שנים רבות, וכנראה לא הייתי מבין לעולם אלמלא עשיית הסרט. לכאורה זה מובן מאליו שדברים אינם כפי שהם נראים על פני השטח, אבל אנחנו לא נוטים להעמיק בזה.

"בסרט יש הוכחה ניצחת לכך שלכל אחד מאיתנו יש רובד של קשיים אמיתיים שלעתים רחוקות מדי עולים אל פני השטח".  

אתה מדבר על עצמך?

"כל אחד יכול לראות בסרט הזה את עצמו. גם אני רואה בסרט את עצמי כמובן".

הסרט יוקרן בסינמטק חולון (4 בפברואר) ובסינמטק תל אביב (8, 10, 12 ו־23 בפברואר) .