יעל גרמן. "כשאני מסתכלת לאחור - נהניתי מאוד" | צילום: אסף פרידמן

"אני תמיד נזכרת בחיוך בתקופה שבה כיהנתי כראש עירייה, אף על פי שלא הייתי חוזרת לתקופה הזאת. מיציתי מבחינתי האישית. עשיתי כמה שינויים מהותיים, אולי אפילו מהפכות, ואז הרגשתי שהגיע הזמן לעשות שינוי ברמה הארצית". כך אומרת השבוע ח"כ יעל גרמן, לשעבר שרת הבריאות, ומי שכיהנה כראש עיריית הרצליה במשך 15 שנה - שלוש קדנציות כמעט מלאות. 

גרמן (71), ילידת חיפה, מתגוררת בהרצליה כמעט 40 שנה. היא נשואה ליוסי, אם לשני בנים ובת, וסבתא לארבעה. אחד מבניה נהרג בתאונת אימונים בצבא.

ב-1980 ייסדה את בית-הספר למבוגרים תהיל"ה בהרצליה, ועל פעילותה בבית הספר הוענק לה פרס החינוך. בהמשך הצטרפה ליועץ התקשורת יריב בן אליעזר (נכדו של דוד בן גוריון), ששימש בהמשך מנהל מסע הבחירות שלה ויועצה הקרוב.

את דרכה הפוליטית היא החלה בשנת 1988, כשהצטרפה למפלגת "שינוי" בראשות אמנון רובינשטיין. "החלטתי להפסיק לשבת בסלון ולנהל ויכוחים תיאורטיים. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו", היא מסבירה. 

עד מהרה נבחרה ליו"ר סניף המפלגה בהרצליה, וב-1993 התמודדה למועצת העיר כנציגת שינוי, במסגרת משותפת עם ר"צ ועם מפ"ם (רשימת רמ"ה). היא שובצה במקום השני, ורמ"ה קיבלה שני מנדטים.

"חמש השנים כחברת מועצה זכורים לי כתקופה מרתקת", היא אומרת. "הצלחתי למנוע תוכניות רבות, כמו בניית מגדל מגורים גבוה בכניסה לחוף השרון".

בתום קדנציה סוערת כחברת מועצה החליטה גרמן להתמודד לראשות העיר כנציגת מרצ: "כשהתקרב מועד הבחירות הסתכלתי מסביבי, ראיתי את המועמדים וחשבתי לעצמי שאני לא פחות טובה מהם, ושהגיע הזמן שאשה תעשה את העבודה". 

היא נבחרה לאחר סיבוב שני מול יהודה אוריאלי עם 67 אחוז, ובכך היתה לאשה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה בהרצליה. רשימת מרצ בראשותה זכתה בשמונה מנדטים. "לא היה דבר כזה קודם, וגם לא אחר כך", היא אומרת בגאווה. "אמנם אלי לנדאו, שעשה גם הוא דברים טובים לעיר, לא התמודד בבחירות האלה, אבל אני הייתי האנטיתזה שלו. לדעתי, הציבור רצה שינוי מרענן, מישהו נקי, אמפתי ונשי". 

ההישגים

את שתי הקדנציות הראשונות שלה מסכמת גרמן בשתי מילים: "מאבקים אדירים". במשך תשע שנים היא ניהלה מאבק משפטי מול בעלי הקרקעות בשטח הפארק. "הם רצו לבנות שם שכונה עם מאות יחידות דיור. המאבק הסתיים בניצחון גדול מאוד, ועם סיומו התחלנו בבניית הפארק. את הפרויקט הצלחנו לממן באמצעות קופה מיוחדת — סכומי כסף שגייסנו ממכירת קרקעות של העירייה באיזור הרצליה ב' ויועדו רק להקמת הפארק". 

עלות הבנייה הגיעה לכ-120 מיליון שקל, ועלות ההפקעות כ-100 מיליון שקל נוספים. "כל שקל היה שווה, כי זאת המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לתת לדורות הבאים. הפארק הזה יישאר כאן מאות שנים כריאה ירוקה". 

בתקופת גרמן הוקמו בעיר גם שני קניונים (שבעת הכוכבים וארנה), הספורטק העירוני ובית הנוער, ונחנך בית חיל האוויר. זאת, נוסף על "תיאטרון אנסמבל הרצליה" והמרכז העירוני לתיאטרון. בהמשך, נקלע האנסמבל לגירעון תקציבי שגדל והלך, וזמן קצר לאחר סיום כהונתה, נסגר. כמו כן, בקדנציה השנייה שלה הובילה גרמן שיפוץ נרחב של מרכז העיר, בעיקר ברחוב סוקולוב, שם נאלצה לנהל מאבק משפטי מול התושבים והסוחרים ("הם לא כל כך רצו, ולא השלמנו את התהליך"). "בקדנציה השנייה התחלתי לראות את הפירות", היא אומרת. 

בבחירות לקדנציה השנייה והשלישית התמודדה גרמן במסגרת רשימה בת של מרצ, "הרצליה שלנו", וזכתה. בין היתר היא שימשה גם יו"ר החברה הכלכלית לפיתוח הרצליה, יו"ר תאגיד התרבות, יו"ר אנסמבל הרצליה ויו"ר צוות ההיגוי של הביאנלה בהרצליה.

היא גאה בכך שבתקופתה נרשמה עלייה ניכרת בשיעור הזכאות לבגרות. "קיבלתי עיר עם 56 אחוזי זכאות לבגרות, והגענו ל-85 אחוז. כשנכנסתי לתפקיד, רק 17 אחוז מתלמידי שכונת שביב זכו לבגרות. כשעזבתי, 70 אחוז היו זכאים לבגרות. זה היה אחד ההישגים החשובים שלי".

בתקופתה הוקם גם בית העלמין העירוני חדש, על קרקע ציבורית באיזור גליל ים: "שברנו את המונופול של חברה קדישא. היה מאבק קשה על שליטה, ונוהל נגדי קמפיין רציני". 

גרמן גם פעלה לקידום סגירתו של שדה התעופה הרצליה, לאחר יותר מ-60 שנות פעילות, בנימוק שההמראות והנחיתות בו מסכנות את חיי התושבים בשכונות הסמוכות. נכון להיום השדה עדיין ממשיך לפעול.

לדבריה, מערכת יחסיה עם האוכלוסייה הדתית בעיר מבוססת על שיתוף פעולה ודו-קיום. "פתחנו את קניון שבעת הכוכבים בשבת, כי הוא מחוץ לעיר. הם התנגדו, אבל נשארו בקואליציה. העברנו החלטה על תחבורה ציבורית בשבת, החרדים הצביעו נגד, אבל נשארו בקואליציה. בסופו של דבר, שר התחבורה לא אישר את הקו. אני גאה בדו-קיום שיצרתי עם האוכלוסייה הדתית".

העזיבה

ב-2013, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, הודיעה גרמן על הצטרפותה למפלגת "יש עתיד". זמן קצר לאחר מכן הודיעה על התפטרותה מראשות העירייה. "פרשתי עשרה חודשים לפני תום הקדנציה", היא מסבירה. "היה לי חשוב לפרוש לפני הבחירות הארציות, שלא יחשבו שההצטרפות שלי היא על תנאי, ושאחזור להיות ראש עירייה אם לא אבחר. ההחלטה היתה קשה, אך ידעתי שלא ארוץ לקדנציה רביעית, כי זה כבר היה יותר מדי". 

היא הוצבה במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת, ואחרי הבחירות מונתה לשרת הבריאות ושימשה כחברה בוועדת השרים לענייני חקיקה. בדצמבר 2014 פרשה מהממשלה בעקבות פיטוריו של ראש המפלגה, יאיר לפיד.

כשהיא משווה בין תפקידיה כשרה בממשלה וכראש עירייה, ניכר מדבריה מה התפקיד המועדף עליה. "לראש עירייה יש המון כוח ויכולת ביצוע. זה מהתפקידים הכי ביצועיסטיים והכי מספקים. קדנציה נמשכת חמש שנים, ובדרך כלל ממשיך ראש העירייה לעוד קדנציה לפחות, לכן יש רציפות, יציבות ובסיס למשילות — מה שאין בשלטון המרכזי, שם מתחלפות ממשלות בממוצע כל שנתיים ורבע, וכך גם הקדנציות של השרים. נכון שההשפעה של ראש עירייה מוגבלת רק לעיר שלו ולתושבים שלו, אבל בעירייה יש פוטנציאל בלתי-רגיל לתכנן, לבצע וליהנות מהביצוע. כשאני מסתכלת לאחור — נהניתי מאוד, הצלחתי לעשות ולשנות המון. אחרי שלוש קדנציות מיציתי, ואני לא מצטערת שעזבתי".