שימי חסאן. "אני רוצה שידברו אליי ולא אל הכיסא" | צילום: אסף פרידמן

התלמידים בשכבת ט' של חטיבת סמדר בהרצליה כבר רגילים להרצאות בנוגע לפרויקט מחויבות אישית, אבל גם הם הופתעו כשנפגשו עם שימי חסאן שהגיע להרצות לפניהם. חסאן מתמודד עם מחלת ניוון שרירים נדירה. הוא מוגבל וסיעודי ומדבר באמצעות מכשיר מיוחד. למרות זאת הוא ניהל עם התלמידים שיחה קולחת ומלאה חוש הומור. הוא סיפר לתלמידים על חייו ודרבן אותם לבחור במחויבות אישית קצת אחרת — להתנדב בקרב אנשים בעלי מוגבלויות.

חסאן, 33, תושב צורן, חבר בעמותת בית הגלגלים בהרצליה כבר 25 שנה, ובשנתיים וחצי האחרונות הוא חבר גם במרכז היום של העמותה — מסגרת לקהל הנכים הבוגרת, שעוזרת להם להתמודד עם המחלה ולהשתלב בחברה ולנהל חיים עצמאיים. בעת האחרונה הציעו לו להרצות לבני נוער בכיתות ט' בהרצליה, כדי להכין אותם לקראת פרויקט מחויבות אישית שיצטרפו אליו בשנה הבאה כשילמדו בתיכון. לדבריו, הוא "קפץ" על ההצעה.

"ידעתי שכשהתלמידים יפגשו אותי הם יקבלו תמונה קצת אחרת על חייהם של בעלי המוגבלויות", הוא אומר. "מחלת ניוון שרירים זו מחלה תורשתית שקיימת מלידה. השרירים נחלשים במשך השנים עד שקשה להתנועע ולהזיז את הרגלים והידיים. היום חלה הידרדרות אצלי מבחינת הנשימה, ואני מחובר למכונת הנשמה. מרכז היום של עמותת בית הגלגלים מעניק לנו חיים עצמאיים — אנחנו משתתפים בפעילויות ולומדים להסתדר בחיים, במרחב הפתוח.

"כך למשל למדתי איך לנסוע באוטובוס, איך להסתדר בבנק או בדואר ולעשות חשבון בנק בעצמי, איך לעשות קניות בסופר לבד, להזמין טכנאי כשאני צריך שירות. אנשים שרואים אותי חושבים שאני לא יכול לעשות כלום, אבל בעצם אני מסתדר בחיים כמו אדם רגיל. יש דברים שאני כמובן לא יכול לעשות בעצמי. אני סיעודי, ויש לי מטפלת שעוזרת לי בדברים חיוניים כמו מקלחת והכנת אוכל. היא הידיים שלי כשאני צריך משהו".

לשבור את הקרח

חסאן מספר כי הסכים להתנדב למיזם שבמסגרתו הוא מרצה לתלמידי החטיבות, כדי לשכנע אותם להתנדב בקרב אנשים בעלי מוגבלויות. "הסברתי להם כמה חשוב לעזור לאדם בעל מוגבלות להיות נגיש, אבל לא פחות חשוב לדעת לדבר עם אנשים כמוני בגובה העיניים".

איך הגיבו התלמידים לפגישה איתך?

"בהתחלה כשדיברתי איתם הם היו שקטים ואפילו נרתעו מעט, אבל אמרתי להם שישאלו שאלות, אני לא נושך, וזה שבר את הקרח. הם הבינו שיש לי חוש הומור ואפשר לדבר איתי חופשי ממש על הכל. הסברתי להם על חיי היום יום שלי ואיך נראה היום יום של אדם נכה. גם אני התרגשתי מאוד. לא ידעתי איך הם יגיבו אליי, אם הם יבינו אותי או לא. אני מדרבן את התלמידים להתנדב עם נכים, כי חשוב מאוד שיכירו את האדם מקרוב ולא יפחדו, שישאלו את השאלות הנכונות, שיראו שאנחנו אנשים רגילים. ויש גם ערך מוסף — אנחנו לא רוצים שיתנו לנו לאכול או לשתות. בהרבה מאוד מקרים בעלי מוגבלויות קצת בודדים ורק רוצים שמישהו ידבר איתם כמו עם כל אחד אחר. אני יודע שאני לא נראה אדם רגיל, אבל אחרי שמכירים אותי מתרגלים למראה שלי ממש מהר".

חשוב לך שידברו אליך בדרך אחרת?

"כן, אני רוצה שידברו אליי, אל שימי, ולא אל הכיסא. אני לא כיסא. היה פעם מקרה שמישהו הגיע לבית הגלגלים ורצה לדבר עם אורי, מנהל מרכז היום. אורי ביקש שאקבל את האורח, אשאל במי מדובר ולמה הוא הגיע. כאשר פניתי אליו ושאלתי אותו מי הוא ולמה הוא בא. הוא רק חזר ושאל 'איפה אורי?' 'איפה אורי?'. הוא לא רצה לדבר איתי. זה אדם שלא הסתכל עליי, הוא הסתכל קודם כל על הכיסא שאני יושב עליו ומיד הניח שהוא לא יוכל להסביר לי את מטרת ביקורו, כי אני לא אבין".

ועם התלמידים זה היה אחרת?

"כן, והשינוי היה מהיר מאוד. כמה ימים אחרי ההרצאה הייתי בפעילות אחרת של בית הגלגלים, ואחרי שהפעילות הסתיימה חיכיתי לאוטובוס כדי לחזור הביתה. פתאום הגיעו שני תלמידים מחטיבת סמדר ומיד ניגשו אליי ואמרו לי, 'שימי, מה נשמע? אתה זוכר אותנו? אנחנו התלמידים שהיו בהרצאה'. זה ריגש והצחיק אותי מאוד. הם ראו בי אדם ככל האדם. הם הזמינו אותי לבוא שוב ואמרו שנהנו מההרצאה.

"זה ממש שימח אותי. אני עדיין לא יודע אם הצלחתי לשכנע את תלמידי החטיבה, אבל אני בטוח שהצלחתי להשפיע עליהם. כשנכנסתי להרצאה ראיתי בעיניים שלהם שאין להם כל כך כוח לעוד הרצאה, אבל כשדיברתי איתם הם הבינו שזו לא עוד הרצאה. הם הסתכלו עליי וראו אדם בעל מוגבלות קשה שלא יכול להזיז את איברי הגוף ומדבר בעזרת מכשיר, ובכל זאת יש לו יכולת לנהל שיחה כמו כולם, כמו כל אחד אחר, ואפילו כיף ונחמד לדבר איתו".

סטיבן הוקינג הישראלי

חסאן מספר שכאשר הוא נפגש עם התלמידים הוא משתף אותם בסיפור חייו ואיך נפל קורבן להתעללות מילולית מצד תלמידים. "לפני 14 שנה נפטר אחי, שהיה בן עשר, בגלל מחלת ניוון השרירים, שהיא מחלה תורשתית, מחלה של פגם מולד. אני מספר לתלמידים שבילדות שלי אנשים היו מציקים לי, צוחקים עליי ולא מכבדים אותי. אני מספר להם איך התגברתי על כל הקשיים ושאני אדם אופטימי היום, בעל חוש הומור וקצת ציניות. תמיד אומרים לי שאני דומה לסטיבן הוקינג. כשאני מספר את זה לתלמידים ושואל אותם מה דעתם, הם אומרים שאני סטיבן הוקינג הישראלי.

"אומרים שאני דומה לו". סטיבן הוקינג | צילום: רויטרס

"אני אדם שאוהב מאוד לדבר ואוהב להיות בחברה. אני אוהב לכתוב סטטוסים בפייסבוק ולשתף את המחשבות והדעות שלי. יש אנשים שלא מתים על הדעות שלי, אבל זה לא מזיז לי. אני אוהב לשתף, כי יש לי שליחות, יש לי מסר — אני רוצה לשנות את הדעה של אנשים, ואני חושב שזה משהו שכולם צריכים לשמוע. צריך להתייחס אחרת לאנשים בעלי מוגבלויות, כי המוגבלות לא מאפיינת אותנו. היחס לנכים צריך להשתנות ולא רק ברמה החברתית. לא סתם מאות נכים יצאו לרחובות בשבועות האחרונים והשתתפו בהפגנות. הקצבאות שנכים מקבלים נמוכות בהשוואה להוצאות הכבדות שיש לנו, ויש כאלה שלא יכולים לעבוד ולהתפרנס. עד היום אני נעזר כלכלית בהורים שלי, ואם המדינה היתה עוזרת לנו כמו שצריך, לא הייתי צריך להיעזר בהם. אני מקווה שמוסדות חינוך יזמינו הרצאות נוספות מבית הגלגלים וממני. אני מאמין שהמסר חשוב".

לדברי אורי גור דותן, מנהל מרכז היום של עמותת בית הגלגלים, "גייסנו להרצאות את שימי חסאן ואת יניב וונדה מבית הגלגלים כדי להעלות מודעות בקרב התלמידים. אנחנו רוצים לשתף פעולה עם עסקים ועם מוסדות חינוך ולהפגיש את הקהילה עם בעלי מוגבלויות ולהתמודד עם דעות קדומות. חוץ מזה אנחנו רוצים לתת אפשרות תעסוקה לבעלי מוגבלויות ולשלבם בשוק. אנחנו מקבלים תגובות חיוביות מאוד. נכון מאוד לפנות לבני נוער בגיל הזה, כי יש בפנייה הזאת משהו ישיר מאוד. בני נוער עדיין לא מקובעים, ולכן נכון לפתוח את הראש והחשיבה בקרב הצעירים".

"ההרצאות האלה יוצרות אווירה של נראות לאנשים בעלי מוגבלויות בסביבה הכי יום יומית — בית הספר — ומאפשרים תעסוקה לאנשים בעלי מוגבלויות", מוסיף יונתן קרני, מנכ"ל בית הגלגלים. "זה חלק מתהליך החיבור שלנו לקהילה בהרצליה, גשר דו־כיווני, אינטראקציה שאנחנו מנסים ליצור, והמטרה היא לייצר פעילויות שימשכו אנשים להתנדב ולתרום למקום ולתת להם הרגשה שהם גם מקבלים תמורה".