צילום: יוגב עמרני כבר 15 שנה שאבירי מיכאל, קשישה בת 91 ומראשוני המתיישבים בשכונת נווה ישראל בהרצליה, נאבקת כדי לרכוש את דירת "עמידר" בה היא מתגוררת מאז אמצע שנות ה-50. למרות הסכם פשרה שהגיעה אליו בעבר עם החברה, ולמרות התערבות של עיריית הרצליה, היא נתבקשה לפני כשנתיים לפנות את הדירה הקטנה בת ה-56 מ"ר. זאת עד להתערבות בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבוע שעבר, שנתן לה ארכה, על מנת שתוכל, אולי, להסדיר את זכויותיה בנכס.

הקשישה פונתה מביתה לדירה מוצפת
בת 83 נכה ב-100 אחוז: לא נמצאה זכאית לדירת קרקע במסגרת הדיור הציבורי



56 מ"ר לתשע נפשות
מיכאל עלתה לישראל מכורדיסטאן בשנות ה-50 ושוכנה במעברה בשכונת יד התשעה (שביב) בהרצליה, יחד עם בעלה אהרון, שהלך לעולמו בשנת 1998, ושלושת ילדיהם. "הכל היה ריק שם, לא היו בתים", היא נזכרת. "הקשיים היו רבים: לא היו מים, סבלנו מעקרבים, ממש כמו בסרט 'סאלח שבתי'".

בשנת 1956, כשהיא עם שבעה ילדים, בני הזוג קיבלו דירה של חברת "עמידר", ברחוב הכיסופים בשכונת נווה ישראל, שהורכבה משתי דירות קטנות, בנות חדר וחצי כל אחת ו-28 מ"ר - שטח כולל של כ-56 מ"ר בסך הכל. שתי יחידות הדיור הקטנות הושכרו לבני הזוג כדירת מגורים אחת, אשר לה מונה חשמל אחד, מונה מים אחד וכתובת מגורים אחת.

"בהתחלה הכל היה טוב, עשו לי הנחה על התשלומים, כשרק בהתחלה לא שילמתי בכלל, כי לא הייתה לי עבודה והיה לי קשה לגדל שבעה ילדים", היא אומרת.

"כל השנים אמא שילמה ל'עמידר' שכר דירה, למרות שהיה קשה, ודאגה שנלמד", מספרת בתה, שושנה. "כשנפתחה בפנינו האפשרות לקנות את הנכס, אמא שמחה, כי היא רצתה להשאיר לנו משהו אחריה, שלנו לפחות יהיה אולי קל יותר בחיים. אז התחילו הצרות".

המאבק של מיכאל על הבית התחיל בשנת 1997, אז הגישה "עמידר" תביעה בבית משפט השלום בתל אביב נגד בנה של מיכאל, בגין דמי שכירות שהגיעו לחברה לכאורה על שימוש שלו ביחידת הדיור.

בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה בשנת 2001, שקיבל תוקף של פסק דין מבית המשפט, ולפיו "מיכאל תרכוש את הבית (שתי היחידות) בתנאים מיוחדים ובהנחה מקסימאלית, כזכאית משרד השיכון וכזכאית 'עמידר'". עוד עולה מהסכם הפשרה, כי "עמידר" "תתחייב לפעול מיידית לשם זירוז הליכי המכירה". בנוסף, נקבע כי מיכאל תשלם את חוב השכירות הנדרש על הבן, בסך 45 אלף שקל.

"הם טענו שהכנסתי את הבן שלי לבית בפלישה", מספרת מיכאל. "הוא לא פלש, הוא חי איתי, אצלי. אבל הסכמתי לפשרה, כי רציתי לקנות את הבית אחרי כל השנים. הילדים עזרו לי לשלם ושילמנו את הקנס. את יודעת מה זה לשלם סכום כזה בשבילנו? מה לא עשינו כדי לגייס את הכסף הזה".

"בגיל 91 אין לי בית"
מיכאל שילמה את החוב עבור דמי השכירות של בנה בספטמבר 2001, אך חרף פסק הדין, היא לא רכשה את יחידות הדיור מאז, עד היום.

על פי מדיניות משרד הבינוי והשיכון שנכנסה אז לתוקף, זכאי הדיור הציבורי יכולים לרכוש שתי יחידות דיור, ששטחן הכולל קטן ממאה מ"ר. כמה וכמה פעמים הגישה מיכאל בקשות לרכישת הנכס, ובמשך שנים הוציאה ארבע פעמים תעודות זכאות, אך לדבריה, טורטרה שוב ושוב, למרות גילה המופלג והעובדה, כי בשל מצבה הבריאותי היא מתקשה להתנייד.

למרות ההסכמה עם "עמידר", למרות פסק הדין שקובע ש"עמידר" תזרז את המכירה ולמרות ששילמה את אותו קנס, הכל נתקע. זאת, מאחר שבינואר 2003 הודיעה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כי היא נותנת את הסכמתה לרכישת יחידות הדיור, אך בתנאי שמיכאל תוותר על חלק משטחו של הנכס. עוד צוין במכתב רמ"י, כי: "לא ברור לי כיצד נחתם באוקטובר 2001 הסכם פשרה בין חברת 'עמידר' למר מיכאל שמשון (הבן), ללא ידיעת ו/או הסכמת המינהל".

"ביקשו ממני לוותר על חלק מהנכס וכתבו שאני צריכה להחזיר את הקרקע לרמ"י", מספרת מיכאל בכאב. "'עמידר' אמרו לי: 'אנחנו לא יכולים לעשות כלום, המינהל לא מאשר", וככה זה נשאר. יותר מ-16 שנה שאני רצה ומשלמת. אני אישה פשוטה כל כך, שנלחמת מול גופים כאלה גדולים, על הבית שלי. נעשה לי עוול כל השנים. למה בגיל 91 אני צריכה לעבור את כל זה"?

חודש לאחר הודעת רמ"י, פנתה מיכאל ל'עמידר' וביקשה כי תעמוד בהתחייבויותיה. כמו כן, היא פנתה למשרד המשפטים וללשכת עיריית הרצליה. למעלה משנה לאחר פנייתה, השיב המינהל למכתבה של ראש עיריית הרצליה דאז, יעל גרמן, כי הוא מוכן לבחון הכרה בשתי יחידות דיור בלבד, בכפוף לוויתורה של משפחת מיכאל על חלק מהחלקה, בה חיו כל עשרות השנים. מיכאל פנתה לטענתה ל'עמידר' לעשות כן, שילמה אגרות, הוציאה תעודת זכאות רביעית במספר, אך ללא כל שינוי.

בשנת 2014 נשלחה אליה תביעת פינוי, בה נכתב כי היא מחזיקה בשתי יחידות דיור ועליה להשיב אחת מהן עד לחודש ספטמבר של אותה השנה ולהישאר עם יחיד