צילום: אלבום פרטי פחות משבוע לאחר פטירתה של ציפי מל ז"ל, המנהלת המוערכת והאהובה של תיכון "היובל", ובבית המשפחה בהרצליה שוררת אווירה רגועה. האבלים מקבלים בחיוך את המנחמים, מספרים אנקדוטות מחייה, משתפים ומאירים פנים לאורחים הרבים ובעיקר משדרים חום, רוגע וקבלה. כזו, מספר כל מי שהכיר את ציפי, כזו הייתה גם ציפי. אישה חמה, אוהבת, מקבלת, רגועה וחייכנית - אשת חינוך מהשורה הראשונה שתלמידיה היו בנפשה, העניקה את כל כולה לטובת המערכת וגידלה אלפי תלמידים.

המנהל המיתולוגי: בהרצליה נפרדים מיצחק בר לב
התלמידים בהלם: המורה האהוב נפטר בשנתו



"ציפי, ניהלה תיכון גדול במשך 11 שנה והפכה להיות דמות מאוד מוכרת בעיר", מספר השבוע עמירם בעלה. "כבר בחייה ידעתי עד כמה היא מוערכת. לכל מקום שבו הלכנו, פגשנו אנשים שהכירו אותה ושמחו לראותה. תלמידים שלה לשעבר תמיד ניגשו להגיד שלום. הרגשתי כל הזמן שהיא זוכה ליחס טוב, מיוחד ואוהב".

עיר שלמה מרכינה ראש
מל ז"ל עבדה כמנהלת תיכון "היובל" בעיר בין השנים 2003 עד 2014. לפני כן שימשה כמורה וכסגנית במערכת החינוך בהרצליה, ואת דרכה במערכת החינוך החלה בתל אביב. היא נפטרה בשבוע שעבר לאחר חמש שנים וחצי שבהן נלחמה במחלת הסרטן, והיא בת 65.

נדמה היה, כי העיר כולה מרכינה ראש עם היוודע דבר מותה, ולהלווייתה שנערכה בבית העלמין הישן בעיר, נהרו מאות ממכריה ותלמידיה. "הופתעתי מכמות המבקרים", מספר עמירם. "היו פה גם תלמידים לשעבר שבאו להגיד תודה ולהשתתף בצערנו, וזה הפתיע אותי. בנוסף, כל המערכת העירונית הגיעה. משה פדלון, לפני שהפך להיות ראש עירייה, היה מנהל אגף החינוך והיו בינו לבין ציפי יחסים מאוד טובים".

לדבריו, מאז ומתמיד ידעה ציפי כי החינוך הוא דרכה. "היא ידעה תמיד שהחינוך מתאים לה ושהיא מתאימה לחינוך. אני באתי מתחום ההיי-טק ואני יכול לומר שהיא עבדה יותר שעות ממני. היא הייתה בשמונה בבוקר בבית הספר, תמיד, חזרה הביתה אחר הצהריים ובהמון ערבים שבה לעבודה. התיכון שניהלה היה מיוחד בהיבט של פערים סוציו-אקונומיים שקיימים בו, כי מתנקזים אליו משכונות כמו 'שביב' או מהרצליה פיתוח וכפר שמריהו. זו אינטגרציה שהצליחה, הרבה בזכותה - היא עבדה לגשר ולדאוג שהפערים לא יורגשו. אני חושב שהיה חשוב לה חינוך ערכי, להעביר לילדים את המסר שיש דברים יותר חשובים והיא עשתה את זה טוב".

מאז התפרצה המחלה בגופה של ציפי, היא לא נתנה, יגידו בני משפחתה, למחלה להגדיר אותה. היא חייתה את חייה כרגיל ככל האפשר, סיפרה רק לקרובים אליה ביותר על הטיפולים והקפידה לשמור על האופטימיות ועל החיוך שכה איפיין אותה. "היא לא דעכה בשנים האלה, היא חייתה בסדר. היא הייתה מודעת למה שעובר עליה ולמה שקורה, והיא עברה את זה יפה", אומר בעלה. "היא הייתה תמיד אופטימית וראתה את הטוב ואיך להוציא את הטוב מאחרים. היא הקפידה לשמור על זה גם בימים קשים. עכשיו, אחרי לכתה, יש כבר געגועים. היו גם לפני".

"זכיתי להיות בתה"
עמירם וציפי, שהיו נשואים למעלה מארבעים שנה, הביאו במהלך השנים שלושה ילדים: ערן, דרור ונטע. לנטע יש בת ולערן בן, נכדים שהסבו לציפי ז"ל אושר רב. נטע, בת ה-33, נשארה לגור קרוב להורים גם לאחר שנישאה.

"להיות הבת של ציפי", היא אומרת, "זו זכות גדולה. לא יכולתי לבקש אמא יותר טובה. כל בוקר נפתח בשיחת טלפון איתה, והיא ליוותה אותי תמיד, גם בדברים הכי יומיומיים ומשמימים, וגם בתקופות שבהן היו לי דילמות, בעבודה - לאן להתקדם ובמה להמשיך, בהחלטות מה כן מעניין אותי ומה לא, וכן הלאה. אני תמיד צוחקת ומגדירה את עצמי חלק מהדור האבוד ומחפשת את עצמי, אבל היא כל הזמן המשיכה להיות איזשהו כוכב צפון עבורי, מישהו מנחה שעוזר לעבד את הדברים ולחשוב".

איזו מין אמא היא הייתה?
"ה'אני מאמין' של אמא, היה תמיד לשמש דוגמה. איך שהיא רצתה שאנחנו נהיה, כך היא הייתה. היא תמיד ניסתה להראות לנו את הטוב בכל דבר ושהכל מגיע באיזונים בעולם. התפיסה החינוכית שלה כאם, הייתה מאוד דומה לתפיסה החינוכית שלה כאשת חינוך. היא מאוד האמינה בלתת לנו את העצמאות ללמוד, תמיד הייתה תחושה שיהיה מי שיתפוס אותנו אם ניפול".
הייתן מאוד קרובות.

"כן. היא הייתה אחד האנשים הכי קרובים אליי. היא הייתה איתי בחדר הלידה והייתה מאוד מעורבת בחיי. נהגתי ללכת אליה מדי יום. חלק מהפרישה שלה ממערכת החינוך היה סביב זה שהיא רצתה לבלות איתי ועם הנכדה. כסבתא, היא ראתה את הנכדה כל יום, שרה לה שירים והקריאה סיפורים".



לאבד בן
משפחת מל ידעה בחייה אובדן מאוד גדול. דרור, הבן, נהרג אחרי שירותו הצבאי בתאונת דרכים בבוליביה לפני 16 שנה, והוא בן 22. "אחי דרור הוא נושא מדובר. זה לא היה נושא שאסור היה לגעת בו כל השנים", אומרת נטע. "זה היה פרק מ