צילום: יוגב עמרני שולה פישמן (75) מהרצליה היא אישה למודת אסונות. האבל והשכול פקדו את ביתה כבר שלוש פעמים, שבהן נאלצה להרים את עצמה, להישיר מבט אל החיים ולהמשיך הלאה. בפעם הראשונה היה זה בנה הקטן, שנהרג בגיל שלוש וחצי בתאונת דרכים. שש שנים מאוחר יותר נהרג בעלה, אף הוא בתאונת דרכים ו-27 שנים אחר כך נהרג בנה השני. אבל פישמן מסרבת לתת לאבל ולעצב להכריע אותה. היא, כך היא אומרת, בחרה בחיים והחיים חזקים מכל. זה גם המסר שהיא מנסה להעביר בספר אותו כתבה, "את יכולה, כך אמר לי אבא".

עוד ב-mynet:
איך מאבדים בעל, בן זוג, אם ובן וממשיכים לחיות?
"במקום לחתן ילדים, קברנו אותם בזו אחר זה"

"מה שהיה עד עכשיו כרטיס הביקור שלי זה שאני אלמנה ואם שכולה לשני בנים תאומים, ושכולם נהרגו בתאונות דרכים", היא מספרת. "תמיר בני, התאום הראשון, נהרג כשהיה בן שלוש וחצי ואני הייתי בת 24 בסך הכל. אחרי זה צבי בעלי נהרג, כשהייתי בת שלושים וחצי. שנים מאוחר יותר, גם הוא בתאונת דרכים, נהרג בני השני, שי, כשהוא בן 36 בלבד".

בתה, ליאת פישמן לני (49), שנולדה אחרי מותו של תמיר, כתבה ומשחקת בהצגת יחיד על חייהן, "עכשיו שוב מאי", שתוצג בסינמטק יפו ב-19.04. המסר שהן מבקשות להעביר הוא שאפשר להתגבר על הכל ולבחור בחיים.

"לא הרשיתי לעצמי להתפרק"
בשנת 1960, כששולה כמעט בת 20, היא נישאת לבחיר ליבה, צבי, בחתונה צבאית. השניים התגוררו בקריית חיים ושנה מאוחר יותר מגלה שולה שהרתה, אך היא לא ידעה כי היא נושאת בבטנה תאומים, עד רגע הלידה. הראשון שנולד היה תמיר ושבע דקות אחריו הגיח לאוויר העולם אחיו שי.

"הבנים גדלו מיום ליום. קשה לי למצוא מילים לתאר מתיקות של ילד קטן עד גיל שלוש וחצי, אפילו לא ילד, עוד תינוק", כותבת שולה בספרה. "הראשים הבלונדינים מתרוצצים בכל מקום וממלאים את הבית בשמחה ואור. זו הייתה תקופה נפלאה".

אך התקופה הנפלאה לא נמשכה זמן רב. ב-17.04.65 נוסעים בני המשפחה באופנוע עם סירה לכיוון ביתם. שולה מספרת שנהג מונית שלא עצר בתמרור עצור נכנס בהם בחוזקה והאופנוע התהפך. שולה נחבטה בראשה ופונתה לבית החולים עם זעזוע מוח. מאוחר יותר בישר לה הרופא שתמיר נהרג במקום. "שכבתי שם וממש לא יכולתי לעכל את המציאות המרה", היא כותבת בספרה. "מטושטשת מהשפעת הזריקה, אטומה, חסרת תחושה, מבולבלת. לא יכולתי לקלוט ולהבין. מה קורה עכשיו? איך חיים עם אבידה כזו?"



"אם אגיד שזה היה קשה, אלו יהיו סתם מילים", היא אומרת. "לא היינו מסוגלים אפילו לחזור הביתה ואת השבעה עשינו אצל הוריי. כשחזרתי הביתה לראשונה אחרי התאונה, ישבתי לבד עם כל החפצים שלו מסביב והרשיתי לעצמי לבכות. עד אז לא בכיתי בגלל שי וצבי. לא ממש הרשיתי לעצמי להתפרק. אני לא מרשה לעצמי עד היום. זה הפך להיות ממנגנון הגנה לדפוס חיים".

שי שאל מה קרה לאחיו התאום, הוא הבין שהוא איננו?
"הוא לא שאל מעולם. הוא אף פעם לא דיבר על זה איתי והיה אדם סגור מאוד. אני מניחה שזה בגלל שהוא ראה את הכאב שלנו".

על ההתמודדות עם האובדן של תמיר כותבת שולה בספרה: "במשך כל התקופות האלה וגם הרבה זמן אחר כך, נהגתי להסתכל על שי, לצמצם את עיניי ולדמיין שיש על ידו עוד אחד כמוהו, וניסיתי להרגיש את החיבוק כפול שניים".

לדבריה, היא ובעלה החליטו להמשיך הלאה, למרות הטרגדיה שפקדה אותם, ושולה נכנסת להיריון שני. שנתיים לאחר האסון נולדת ליאת. "היא באה לעולם וזה היה אושר צרוף", מספרת האם. "היא הייתה ילדה כל כך מתוקה ושמחה והיא הכניסה הרבה שמחה לחיים שלנו".

"הייתי צל אדם"
בני המשפחה ניסו להמשיך בחייהם ולשמור על השיגרה, אך שש שנים מאוחר יותר, ב-17.05.71, נוחתת טרגדיה נוספת על המשפחה.

"ליאת הייתה בת רק ארבע וחצי ושי היה בן תשע וחצי", מספרת שולה. "פתאום, בשעת ערב מאוחרת, נשמעו דפיקות על הדלת ומהצד השני היו שני שוטרים, שאמרו לי שאני צריכה לנסוע לבית החולים. כבר ניחשתי מה קרה, אבל לא רציתי להאמין, רציתי להשאיר לעצמי תקווה. נסעתי לבית החולים, שם הודיעו לי שצבי נהרג בתאונה בדרכו הביתה מהעבודה".

נסיבות מותו של צבי אינן ברורות, לדבריה, עד היום. רכבו סטה מסיבה לא ברורה מנתיב הנסיעה ונכנס בנושאת טנקים שעצרה במקום, וצבי נהרג מיד.

"התאהבתי בו כמו שנופלים לתרדמת, לאט, ואז הכל בבת אחת", כותבת שולה על בעלה בספר. "מהרגע הראשון אהבתי אותו כל כך. הוא עטף את כל ישותי".

"זה היה נורא", היא מספרת השבוע. "כל הסיפור החל מחדש וכולם התאספו בביתי. אני לא זוכרת כלום מההלוויה שלו, חוץ מזה שלא ראיתי את האופק מרוב אנשים. גם מהשבעה אני לא זוכרת כלום. אני רק זוכרת שבסלון הייתה לנו כורסה במקום סלון שלא הספקנו לקנות. צבי, בגלל שהוא תמיד עבד נורא קשה ובא נורא מאוחר, תמיד ישב ב