חלפו כמעט תשע שנים מאז שכלה ציונה יעיש (65) מהרצליה את בנה, רב סמל רועי יעיש ז"ל (27) במלחמת לבנון השנייה. בשבוע שעבר, אחרי שנים קשות של התמודדות עם האובדן, ציונה זכתה לנקודת אור בחייה. מכתבי אהבה של רועי מימי נעוריו שהיו שמורים אצל לי גורדון, צעירה מהרצליה, התגלגלו בזכות תושייתה לידי האם הנרגשת. "מאז הבוקר כולם מתקשרים, וכולם נרגשים", אמרה ציונה השבוע כשהיא כמעט חסרת אוויר, "שואלים: 'ציונה ראית את הפוסט בפייסבוק, את מכירה אותה? מה היא אומרת?' ואני ממש חנוקה מהתרגשות ומרגישה שאני צריכה להתפרק".

עוד ב-mynet:
אבא שלי, בריון, קאפו אימתני באושוויץ
בנו של לוחם שב"כ הפך לעבריין המקורב למולנר
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

מכתבי אהבה
בשבוע שעבר פרסמה לי גורדון, צעירה בשנות השלושים לחייה מהרצליה, פוסט בפייסבוק, בו סיפרה על מכתבי אהבה ישנים ששמרה, שקיבלה בימי הנעורים מרועי יעיש ז"ל, שלימים נהרג במלחמת לבנון השנייה. "הכרנו לפני כמעט 20 שנה", כתבה בפוסט, "אני יכולה להגיד בוודאות שב-22.1.1996 כבר הכרנו.

"אני הייתי ילדה בת 14. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים או שלוש. והוא אהב אותי. הוא כתב לי מכתבים יפים וסיפר לי איך הוא מרגיש. הוא כתב לי שיר. הוא שלח לי גלויה עם תמונה יפה של הכנרת, כי 'זה מתאים לי'. זה היה סיפור קצר של התאהבות לא ממומשת, אבל המכתבים שלו היו כל כך יפים, אז שמרתי אותם. לא דמיינתי אז, איזו משמעות תהיה להם.

"הזמן עבר, ודרכינו נפרדו. הפעם הבאה ששמעתי עליו, הייתה 10 שנים מאוחר יותר, במלחמת לבנון השנייה. באוגוסט 2006 הוא נהרג, יחד עם עוד 10 חיילי מילואים נוספים, ממטח קטיושות ליד כפר גלעדי. ואני, חיי המשיכו כרגיל. למדתי, התחתנתי, ילדתי ילדים, עברתי דירות. והמכתבים האלה ליוו אותי תמיד.

"עוברים איתי דירות, שוכבים להם בשקט בארון. כבר כמה שנים אני מנסה למצוא את המשפחה שלו, אבל ללא הצלחה. אז עכשיו, לקראת יום הזיכרון, החלטתי לא לחכות יותר. אני מחפשת את בני משפחתו של רועי יעיש ז"ל, שגר פעם ברחוב צה"ל 19 בהרצליה. בבקשה, שתפו את הפוסט, ואולי זה יגיע לאחד מבני משפחתו".



הפוסט הזה וכוונותיה הטובות של הצעירה ריגשו רבים, ובתוך שעות אחדות הוא כבר זכה ל-514 שיתופים ואינספור תגובות, כאשר כולם רצו לסייע לצעירה להגיע למשפחה ולמסור את המכתבים להוריו של רועי יעיש ז"ל. המשימה הוכתרה בתוך שעות אחדות בהצלחה, כשבין השתיים נוצר הקשר והמכתבים הועברו לידי האם הנסערת.

"זה פשוט מדהים. אמרתי לה שהיא לא מבינה עד כמה זה מרגש", אומרת ציונה. "הדברים שהיא כתבה כל כך ריגשו אותי. עשרים שנה היא סוחבת את זה איתה. היא לא הייתה חייבת לשמור אותם, אבל היא שמרה, ואני חושבת שזו דרך של רועי שבה הוא מזכיר לנו שהוא פה. כך אני רואה את זה".

הצצה במכתביו של רועי לצעירה מרמזים שהיה נער רגיש, ושאהב אותה בשעתו. באחד המכתבים שכתב לה ביום ה-28.1.96 נכתב באותיות מעוגלות, גדולות: "שוב פעם באותו יום באותה שעה! נזכרתי שכשהיום דיברנו בטלפון ניתקתי בחיפזון, אז בטח היית רוצה לדעת: למה? ראיתי את המנהל שלי מגיע עם האוטו שלו ומביט בי כאילו הוא רוצה להרוג אותי. אגב אני מתוודה שהייתי בשיעור ספורט והברזתי (כרגיל), אחר כך התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שכואב לי הגרון (לא מקורי- נכון?) כדי שיהיה לי תירוץ מה להגיד אם ישאלו אותי מה עשיתי שם. טוב תכל'ס, הסברתי את עצמי אז סה"כ שתהיה לך החלמה מהירה.... ממני ה"אוהב" (טוב נסחפתי...) רועי".

"הכרתי את רועי שלי הרבה יותר אחרי שהוא נהרג", אומרת ציונה בעצב, "לא ידעתי כמה הילד הזה אהוב על ידי כל כך הרבה אנשים".



הבשורה הארורה
רועי אהב מאוד את שירות המילואים שעשה בגדוד חיר"ם של חטיבת הצנחנים, וכשפרצה מלחמת לבנון השנייה המתין בדריכות שיקראו לו. "הוא לא היה הולך למילואים, הוא היה רץ", אומרת ציונה, "וכשפרצה המלחמה הוא רצה מאוד ללכת ושיגע את המפקד שלו כל יום, 'מתי יקראו לי?'. אמרתי לו: 'למה אתה משגע אותם? תן להם שיקראו לך', והוא ענה: 'לא, למה כולם הלכו ואני לא?'".

ביום 2.8.06 רועי גויס למילואים. לחברים, ב"מסנג'ר", כתב אז: "תזכרו אותי ככה עד שאחזור מצו 8. חיזבאללה יא חארות אני בא"... . אבל רועי לא חזר.

ביום ראשון, 6.8.06, בעודם ממתינים בכניסה לכפר גלעדי לפקודה להיכנס ללבנון, נורה טיל קטיושה ופגע בהם פגיעה ישירה. רועי נפצע אנושות והוטס לבית החולים רמב"ם כשהוא מחוסר הכרה. לאחר ניסיונות החייאה נקבע מותו. עם רועי נפלו בכניסה לכפר גלעדי עוד 11 חיילי מילואים. קולה של ציונה נחלש כשהיא נזכרת ביום ההוא ובשיחה האחרונה שלה עם בנה האהוב.

"אני שומרת שבת, כך שחיכיתי עד מוצ"ש כדי לדבר איתו. צלצל