צילום: יוגב עמרני לחניתה אדמוני-אטון (51) מהרצליה יש חלום - הקמת מרכז גמילה ארצי לבולמים ולבולמיות. ולא סתם היא חולמת על זה. בעת שירותה הצבאי, חלתה אדמוני-אטון במחלה, אותה היא מגדירה כהתמכרות. הניסיונות להפסיק להקיא את מה שאכלה לא צלחו ורק כשהגיעה לדרום אפריקה, אישפזה את עצמה במרכז גמילה ייעודי למחלה והצליחה להחלים.

עוד ב-mynet:
"היא פשוט נשברה": עובדת זרה ניסתה להתאבד
נתניה: תלמידים מרחו צואה על הקירות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

זה כשבע שנים שהיא מנהלת פורום פעיל בנושא ומנסה לסייע לבני נוער שסובלים מהמחלה, אך היא יודעת כי מדובר בטיפה בים. השבוע התנהלו מגעים בין אדמוני-אטון לעיריית הרצליה לפתיחת "קו חם" לבולמים/ות. זאת כצעד ראשון, לדבריה, שהיא מקווה שיוביל להקמת המרכז ולהכנסת הנושא לתוכניות הלימוד בבתי הספר.

"זאת התמכרות"
אדמוני-אטון היא בעלת פורום באינטרנט בשם "בולמיות זה מחלה סודית", ולדבריה, "כל שבוע יש לפחות שלוש בנות חדשות שמצטרפות לפורום, לפעמים בנים, אימהות, חברים של, ולכולם אני עונה, משאירה את הטלפון שלי וחלק אפילו מתקשרות, אבל אני לא באמת יכולה לעזור לכולם וגם קשה לעזור בהתמכרות דרך שיחת טלפון. זאת התמכרות ולא מחלת נפש, כמו שמגדירה את זה המערכת".

לטענתה, נכון להיום אין מענה בארץ לטיפול במחלה, ולכן היא פועלת להקמת הקו החם ומרכז טיפול ארצי. "המקום היחידי שנותן כרגע מענה זה בית החולים 'תל השומר', שתי מיטות אשפוז בבית החולים 'סורוקה' ועוד מיטה בירושלים. הטיפול העיקרי הוא באנורקסיות והבולמיות נשארות ללא מענה".

אדמוני-אטון, עורכת וידיאו במקצועה, הייתה בולמית במשך 11 שנה. "בגיל 16 התחלתי להיות שמנמונת ובצבא השמנתי מאוד", היא מספרת כיצד הכל התחיל. "יום אחד נשארנו אני ועוד כמה בנות לילה בצבא ומהן למדתי להקיא את האוכל. חשבתי שתפסתי את אמריקה, גם לאכול וגם להישאר רזה, ובאמת, למשך תקופה קצרה זה היה נחמד. זה היה מגעיל, אבל אפקטיבי. באיזשהו שלב ראיתי שאני כל הזמן חושבת על אוכל ואיפה להקיא. הבנתי מהר מאוד שמשהו לא בסדר, אבל בין זה לבין לעשות משהו יש הבדל.



"בגיל מאוד צעיר אתה קולט שמשהו לא בסדר קורה פה. כל הדימוי העצמי מתרסק. למרות שאתה מנסה להיות כמו כל אדם נורמלי אתה מותש. כל יום אמרתי לעצמי: מחר אני אפסיק, מחר אני אפסיק, וככה זה נמשך 11 שנה, עד שנסעתי לדרום אפריקה והכנסתי את עצמי למרכז גמילה. התאשפזתי למשך שישה שבועות ושם לימדו אותי איך לאכול נורמלי בלי דיאטה. היו ארוחות סדירות, השירותים ננעלו למשך חצי שעה אחרי האוכל, לימדו איך לנוח, איך לנשום ואיך לחיות.

"כל הדבר הנפלא הזה הוא בחסות המדינה ופה, לא רק שאת לא מקבלת את זה דרך קופת חולים, אין בכלל דבר כזה בארץ. אחרי שיצאתי ממרכז הגמילה חזרתי להקיא למשך עוד חמש שנים. הייתה חסרה לי הדרכה. טיפלו בגוף, אבל לא בנפש. אז התייחסו לזה כפצע שצריך להגליד. ברגע שכל הזמן אומרים לך רק מה אסור, אתה רק חושב על זה כל הזמן. צריך למלא את החלל הזה במשהו חדש. בסופו של דבר אחרי חמש שנים נוספות הפסקתי להקיא לבד. לקחתי שבועיים חופש מהעבודה ועשיתי את התוכנית שעשו לי במרכז גמילה. אלו היו שבועיים שאכלתי נורמלי, שהתחלתי את החיים שלי מחדש".

"מחלה סודית"
אדמוני-אטון מספרת כי מדי שנה תופס הפורום, אותו היא מנהלת מאז 2008, תאוצה. "פניתי לשרת הבריאות, יעל גרמן, הגעתי לכנסת וזה לא הלך. אחי הציע לי להפעיל קו חם בעיר ופניתי לראש העירייה, משה פדלון. לקח לי זמן להבין שאני יכולה וצריכה להיכנס כאן. יותר ויותר בנות פונות אליי כל הזמן ואני לא יכולה לעזור להן לבד. מדובר בהתמכרות ואי אפשר לפתור זאת בטלפון או בשיחה שבועית עם פסיכולוג, לכן זה לא יעיל כל כך, אלא רק מענה ראשוני".

החלום הגדול של אדמוני-אטון הוא לפתוח מרכז גמילה, בדומה לזה בו שהתה בדרום אפריקה. "החלטתי קודם לפתח את זה בעיר, על ידי הפעלת קו חם, כדי שגם נדע באיזה מספר של בני נוער מדובר ומאחר שלא זכיתי למענה בכנסת. יש ביקוש לשיחות התמיכה האלה. אם היה מרכז גמילה בארץ היו מגיעות אליו, לדעתי, לפחות שלוש בנות מדי שבוע. הרעיון במיזם הוא לעזור לאנשים, שיהיה להם עם מי לדבר, כי אין סיבה שזה יקרה לאחרים. ברגע שיהיה קו חם פתוח, זה יוציא את המחלה 'מהארון'".

לדבריה, פונות אליה ילדות כבר בגיל 14-11, שגופן מתפתח ומתעגל והן נכנסות לפאניקה. "הן לא נותנות לטבע ללכת ימינה ושמאלה. הדימוי העצמי שלהן כל כך נמוך, וזה חבל. יש בהרצליה מרכז שמטפל בהפרעות אכילה, אבל מישהו עם בעיה כזו צריך טיפול רציף, אחרת הוא יוצא משם, הולך לאכול ומסיים את הערב כשהוא מקיא בשירותים".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות השרון"