הן עברו טיפולי פוריות קשים שהסתיימו במפח נפש, אך לא ויתרו על החלום להיות אימהות ופנו למסלול אימוץ. פרויקט חדש "אם לאם" במרכז פסיפס בהרצליה מקל על אימהות שאימצו ילד לעבור את התהליך, באמצעות חיבור בין אם מאמצת ותיקה לאם שזה עתה קיבלה לחיקה ילד לאימוץ. בתהליך ההדדי אותו הגו נילי שלף מרמת השרון ותמי לפיד מהרצליה, שייסדו את מרכז פסיפס, לוקחות חלק עשרות נשים שמספרות השבוע ל"ידיעות השרון" על המתרחש בנבכי נפשן, על תחושותיהן בעת הליך האימוץ ועל חשיבותו של הפרויקט.

עוד ב-mynet:
האח השכול: אני מחובר לאובדן של הפלסטינים
"כך נראו חיי במערה במשך 40 שנה"
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

עמותת "פסיפס" המרכזת את הפרויקט ופרויקטים נוספים בתחום האימוץ הוקמה על ידי נילי שלף מרמת השרון, אחראית מחוז תל אביב במשרד הרווחה ותמי לפיד מהרצליה, עובדת לשעבר בשירות למען הילד במשרד הרווחה, אשר ראו צורך אמיתי בהקמת עמותה בהתנדבות לסיוע להורים מאמצים, לאחר שהתוודעו ועסקו בצרכים המיוחדים שיש להורים לילדים מאומצים בשונה מהורים, ביולוגיים במהלך עבודתן.

שותפות גורל
יערה (שם בדוי) תושבת רעננה, החלה לאמץ ילד לאחר שבע שנים של טיפולי פוריות שלא צלחו. במסגרת הפרויקט היא מלווה על ידי בתיה (שם בדוי) שיש לה ותק רב באימוץ. "עברתי שבע שנים של ייסורים, כאבים, טיפולים בגוף ובנפש", היא מספרת השבוע, "היינו אצל המון רופאים ולא הצלחנו להיכנס להיריון ואז פנינו לעמותה שסייעה לנו באימוץ. עוד לפני שידענו שאנחנו מתקשים להיכנס להיריון, ידענו שאנחנו רוצים 'להציל נפש' בעולם. דיברנו על זה הרבה. זכינו להרבה תמיכה בדרך מהסובבים והרגשנו שזה מצב ששני הצדדים בו ירוויחו, גם ילד שזקוק לבית ואנחנו שנגשים את חלום ההורות שהיינו כה כמהים אליו.

"התאהבנו בילד מהרגע הראשון. מפגישה לפגישה התעצמה התחושה וההתרגשות. עד היום שטסנו ולקחנו אותו חזרה לארץ. במהלך זמן ההמתנה קנינו דברים והכנו את עצמנו. פתאום להבין שאנחנו הורים ולחזור איתו לארץ לתמיד, זו הרגשה עצומה. האושר של הילד לאחר שהוא נקלט בעולמו החדש חילחל גם אלינו ונתן לנו כוח. זה אושר עצום בשבילו ובשבילנו".

יערה ובן זוגה אימצו את בנם בגיל שנה פלוס. "כשמאמצים ילד בגיל כזה הוא כבר מבין ומתקשר וההתנהלות איתו היא שונה. יש הרבה לבטים וחששות. הרבה פעמים הרגשתי צורך עז להתייעץ עם מישהו שעבר את זה. למרות תמיכת המשפחה והחברים, אין כמו מישהי שחוותה את מה שאני חווה. צריך להבין, אימוץ זו לא הורות רגילה".

"כל מי שהגיעה לפרויקט הזה פשוט זכתה", מוסיפה יערה. "אני משתפת את בתיה בדברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם אף אחד. נוצרה בינינו חברות משותפת ושותפות גורל".

יש הבדל בהתמודדות בינך לבין הורה ביולוגי?
"אני חושבת שההתרגשות אצלי היא גדולה קצת יותר. כל מילה שהוא לומד להגיד, עבורי זה אושר גדול. כל חיבוק. כל מגע. זה לא מובן מאליו כמו אצל חלק מההורים הביולוגיים. מהדברים הקטנים האלה אני מתרגשת כל פעם מחדש".



שאלות מטרידות
בתיה (62) מכפר סבא, אם מאמצת ותיקה שמלווה את יערה, נכנסה לתהליך לפני 23 שנים, כאשר כאם חד הורית קיבלה לידיה ילד מאומץ מחו"ל. "הייתה לי סביבה תומכת, אבל היו המון לבטים וחששות איך להתמודד עם החיים, איך להגיב כשהילד מתנהג בצורה פוגענית, מקלל, נושך וכדומה. התחושה של הורה מאמץ ברגעים כאלה היא שהמקרה הזה הוא שלו בלבד, והוא לבד בעולם.

"להבדיל מאישה שנכנסת להיריון ומתכוננת בחודשי הלידה לשינוי, האימוץ הוא תהליך אחר. פתאום מגיע ילד הביתה שכבר עוצב תחילה וסימני השאלה הם גדולים".

בתיה ניסתה במשך שנים להביא ילדים ועברה טיפולי פוריות קשים שלא צלחו. "מאוד ייחלתי ורציתי ילד", היא מספרת. "לא הלך לי בדרכים טבעיות והחלטתי לפנות לאימוץ. חיכיתי חמישה שבועות בחו"ל עד שעברתי את ההליך הביורוקרטי. כל הזמן הזה בכיתי, התפללתי וקיוויתי שהכול יסתדר לטובה. אני זוכרת את הרגע שבו קיבלתי הודעה לבוא לחו"ל. התברר שהאימא הביולוגית התחרטה ואני לא רציתי לחזור לישראל בלי הילד. ההמתנה בחו"ל הייתה מורטת עצבים. הייתי כבר מוכנה נפשית לחתום על האישורים הנדרשים וזה היה מפח נפש מאוד גדול עד שבסופו של דבר הכול הסתדר".

בתיה מתארת את המפגש הראשון עם הילד. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אין הבדל בין אהבה של ילד ביולוגי לאהבה לילד מאומץ".

באילו קשיים נתקלת בתהליך האימוץ?
"אני זוכרת למשל מקרה שהבן שלי חזר בוכה כי הילדים אמרו שאני לא אמא אמיתית. מתוך המקום הזה הייתי צריכה להכיל את החרדה שלי יחד עם הקושי שלו. אז עניתי שאולי נכון שאני לא האם הביולוגית, אבל הילד שלי יצא לי מתוך הלב".

בתיה מספרת כי הקשיים העיקריים הם מול ה