שנים רבות הדעה הרווחת בקרב הציבור הרחב הייתה כי אימוץ יכול להיות בדיוק כמו הורות ביולוגית. זאת הסיבה שכאשר ילד נמסר לאימוץ, מוחלף שמו והוא מקבל תעודת לידה חדשה שבה שמות הוריו המאמצים רשומים כהוריו המולידים.

עוד ב-mynet:
תביעה: "הונתה אותי וגנבה ממני זרע"
ההורים שלחו חוקר פרטי לגן של בתם
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

על מנת לעשות את האימוץ כמה שיותר דומה להורות ביולוגית, ברוב המדינות בעולם התיקים נסגרים, וכל מידע על המשפחה הביולוגית נמנעת מהמאומץ וגם ממשפחתו המאמצת. בישראל החוק קבע כי למאומץ זכות לברר אודות אימוצו החל מגיל 18.

ב-20 השנים האחרונות, החלה תנועה בקהילת האימוץ אשר הכירה בעובדה שאימוץ הוא הורות שונה עם צרכים שונים אשר עבורם לא קיימים פתרונות בקהילה הכללית. מאז שבישראל אושר האימוץ מחו"ל באופן חוקי ובפיקוח המדינה, מספר האימוצים מחו"ל הולך וגדל, והוא עולה על מספר האימוצים בארץ.

כל תחום האימוץ נושא בתוכו, כמובן, אינספור בעיות: פסיכולוגיות, משפטיות, סוציולוגיות וכו'. השאלות העיקריות שמתעוררות בהקשר זה הן: מתי כדאי לספר לילד המאומץ על עברו? איך מחזקים את הקשר עם המשפחה החדשה? איך מעוררים את האמון אצל הילד, ועוד.

פרויקט התנדבותי חדש מסייע לצדדים להתמודד עם התחושות והשאלות המתעוררות סביב הסוגיות האלה. מדובר ב"פסיפס", מרכז חדש לליווי ותמיכה למשפחות מאמצות, שהוקם בהרצליה (אך מיועד כמובן למשפחות מאמצות בכל רחבי המדינה). הוא מופעל על ידי אנשי מקצוע, ביניהם פסיכיאטר ילדים, מורה להוראה מתקנת, פסיכולוג קליני וחינוכי, עובדים סוציאליים, תזונאית, רופא התפתחותי, מטפלים באמנויות ועוד. פרט לכך המרכז מציע קו חם (מס' הטלפון 077-4258847) והצמדת צוותים מקצועיים אשר יתנו ייעוץ וליווי ומפגשי הורים מאמצים.



בעקבות הניסיון
המרכז הוקם ביוזמת שתי מתנדבות: נילי שלף, עובדת סוציאלית, שבמשך יותר מ-15 שנה ניהלה את השירות למען הילד של משרד הרווחה במחוז תל אביב המרכז; ותמי לפיד, עובדת סוציאלית, שגם היא עבדה בשירות זה.

במשך השנים בהן עבדו בשירות למען הילד השתיים היו עדות לשינוי אשר חל בגישה המקצועית בעולם ובישראל בכל הנוגע להורות מאמצת. במהלך תקופת עבודתה בשירות, שלף אף יזמה הוצאה לאור של מגזין אשר היווה במה עבור ההורים המאמצים, דבר שאיפשר להם לשמור על קשר זה עם זה. עם פרישתה מהשירות למען הילד, התחילה שלף לפרסם מגזין, "מדברים אימוץ", שקיים כבר ארבע שנים ומופץ (בתשלום) בעיקר בין ההורים המאמצים.

גם תמי לפיד הייתה במסגרת עבודתה בקשר אינטנסיבי עם משפחות רבות אשר להן היא מסרה ילדים. קשר זה נתן לה את ההזדמנות להכיר בעיות אשר התעוררו במשפחות. בשלוש השנים האחרונות, בזמן מגוריה בלונדון, היא השתלמה במרכז רב מקצועי לליווי ותמיכה למשפחות מאמצות, המהווה מודל למרכז "פסיפס".

עם חזרתה ארצה החלו השתיים למפות את הצרכים הקיימים בקרב המשפחות המאמצות בארץ. הן נפגשו עם אנשי מקצוע בתחום האימוץ ועם הורים מאמצים על מנת לבנות ולהתאים את המודל לצורכי אוכלוסיית האימוץ בארץ. כך נולד ה"פסיפס".

תמונה שונה
עד עכשיו, עם חזרתן ארצה, למשפחות אשר אימצו בחו"ל, לא הייתה כתובת קבועה אליה יכלו לפנות. מדובר במשפחות אשר אימצו ילדים בין הגילאים שנה עד שלוש. ההורים החדשים (לעיתים קרובות הורה יחיד), פוגשים ילד אשר לא מבין את השפה, אשר גדל כל ימי חייו במוסד שבו חווה שגרה נוקשה, אשר כל דבר זר לו, החל מהאוכל, מזג אוויר, הסביבה, התרבות, הצלילים, הריחות והרגלי המשפחה.

פעמים רבות המשפחה נמצאת מול ילד עליו חלמו במשך זמן רב, אבל בחיי היום יום התמונה היא שונה לגמרי והמצוקה גדולה. ההורים מוצאים את עצמם מוקפים
נפשות טובות הרוצות לתת עצות אשר מבלבלות אותם עוד יותר. הבעיות הן רבות, החל מפגיעות ראשוניות אצל הילדים כתוצאה מהעובדה שהם לא גדלים אצל הוריהם המולידים, דבר שרבים מהם מפרשים כדחייה ראשונית וכלה בפגיעות שהן תוצאה מחסך עמוק בתקופה הראשונה בחייהם.

צרכים אלה, מסבירות שלף ולפיד, זקוקים להתייחסות רב מקצועית רחבה. רק צוות מולטידיסציפלינרי יכול לענות על צרכים של משפחה מאמצת אשר מתמודדת עם שאלות הקשורות לתורשה של ילדם ולסביבה הראשונית בו הוא גדל.