פניו הקורנות של גילי ניצן (40) מהרצליה לא משאירות מקום לספק באשר לתחושותיו. הוא נוגע שוב ושוב במתכת עמדת הצללה בפינת רציף תחנת הרכבת המקומית. עמדת הצללה שהוקמה בעקבות מפגש מקרי של ניצן עם נכה מ"בית הגלגלים" בהרצליה, שבזכותו גילה ניצן כי הנכים המגיעים לתחנת הרכבת נאלצים לעמוד תחת השמש הקופחת בקיץ וגשמי הזלעפות בחורף, מאחר שמיקום המסוע המעלה אותם לרכבת חשוף לפגעי מזג האוויר.

עוד ב-mynet:
לגעת במוות: חיי כמלווה של חולים סופניים
לא נכנעים למחלה של לביא בן החמש וחצי: "כל שנה היא הישג"
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

אחרי חמישה חודשים בהם פנה לכל גורם אפשרי, הוא יכול לחייך בסיפוק לאחר שקיבל תשובה ממשרד התחבורה כי היוזמה אותה הרים, נשאה פרי והוחלט להקים פינות ישיבה מוצללות בכל תחנות הרכבת בארץ.

"אני לא נוהג לנסוע ברכבת, רק לעתים ממש רחוקות", הוא אומר, בעוד הוא נזכר באותו יום חם בתחילת חודש יולי האחרון, שהניע אותו לפעול בנושא. "הגעתי לתחנת הרכבת בערך בשעה 14:00 בצהריים, השמש יקדה וכל הנוסעים שחיכו לרכבת התרכזו מתחת לשתי הפרגולות על הרציף. עמדתי בתחנה והסתכלתי סביבי ואז ראיתי נכה בכיסא גלגלים, מחכה לרכבת בסמוך למתקן המסוע המעלה כיסאות גלגלים לרכבת, כשהשמש קופחת על ראשו".

הנכה אותו ראה ניצן היה תושב העיר, אוריון ירדני, נכה בעל שיתוק מוחין, המגיע אחת לשבוע לפעילות ב"בית הגלגלים" בהרצליה. "הוא סיקרן אותי, לא הבנתי מדוע הוא יושב בשמש", מספר ניצן על הרגע שהוביל אותו למאבק ממושך שכלל אינספור תכתובות עם גורמים שונים.



"נדרתי נדר לעזור"
לדברי ניצן, הוא ניגש לירדני ושאל אותו מדוע הוא מחכה תחת השמש הקופחת. לתדהמתו גילה כי אין לו כל ברירה אחרת, מאחר שהוא חייב לעמוד בסמוך למסוע שיעלה אותו לרכבת. עוד הוא מספר כי מאוחר יותר גילה כי על פי נוהלי הרכבת, ירדני וכל נכה אחר צריכים לתאם את הנסיעה עם רכבת ישראל, כדי שזו תספק כוח אדם שילווה את הנכה, יעלה ויוריד אותו מהרכבת בעזרת המסוע המיוחד.

"כל העסק לא נראה לי, גם לא ההסברים של המלווה שהגיע לעזור לירדני במהלך השיחה בינינו ואמר, כי גם הוא לא מבין למה ירדני צריך לעמוד תחת השמש החזקה", הוא אומר. "פניתי לירדני ונדרתי בפניו נדר שאני שמח שהצלחתי לקיים, שאעשה הכול כדי שיהיה לו צל בפעם הבאה שהוא מגיע לתחנת הרכבת.

"הרגשתי שאת המילים הללו אני לא אומר רק כדי לרצות, אלא כי הייתי חייב את זה לעצמי. הרגשתי וחונכתי על זה שצריך להשקיע יותר כדי לעזור לזולת, במיוחד לאנשים עם צרכים מיוחדים".

רצה הגורל, והשניים עלו על אותה רכבת, באותו היום, וירדו באותה תחנה ברחובות. במשך הנסיעה הצליחו השניים להכיר אחד את השני, לשוחח על ענייני היום ולהתרגז יחד על כך שברכבת ישראל לא חשבו על כך שללא מתקן הצללה קשה לנכים לשבת בשמש או בגשם.

ניצן לקח על עצמו את הפרויקט, מבלי לדעת כמה זמן יימשך מאבקו ומה יידרש ממנו. "זו הייתה סיטואציה מוזרה עבורי", הוא אומר. "מצאתי עצמי מהורהר ומדוכא והרגשתי חסר אונים בשביל מישהו אחר, מישהו, שלצערי לא שפר עליו גורלו. התחלתי לשאול את עצמי לאן הגענו כחברה, שכבר לא אכפת לנו, והפכנו לאפאתים לחולשות ולצרכים של האחר".



כשהוא מלווה בתחושות כעס, התיישב ניצן כבר באותו יום וכתב סטטוס מלא כאב בפייסבוק. את הסטטוס שלח גם לסטטוסים מצייצים, לעיתונאים ואפילו כמכתב לשר התחבורה, ישראל כץ, אך להפתעתו, כמעט ולא זכה לתגובות. "השקט הטריד אותי", הוא מודה. "התעצבנתי על כולם ועל העובדה שאף אחד לא עוזר. היו נכים שפנו אליי דרך הפייסבוק ואמרו לי כל הכבוד, אבל אף אחד לא הלך איתי יד ביד, אף דמות ציבורית לא התגייסה לעזרה".

דמעות של אושר
לדבריו של ניצן, גם ברכבת ישראל לא נרשמה אהדה גדולה, בלשון המעטה, למהלכו ובדף הפייסבוק שלו הגיב אדם מטעם הנהלת הרכבת וטען כי ברכבת ישראל שוקלים לתבוע אותו בגין הוצאת דיבה. "כתבתי להם בחזרה שאשמח להגיע למשפט ואביא איתי את כל הנכים בישראל", הוא אומר בכעס כשהוא נזכר באירוע. "אני לא מפחד מהם".

במשך שלושה שבועות עמד הסטטוס של ניצן בעין הדיון הציבורי על הנכים בישראל, רבים שיתפו והגיבו, אך מעטים מאוד באמת עשו. הייתה זו מעיין שריג, דוברת שר התחבורה, שהיא גם במקרה חברה של ניצן בפייסבוק, שראתה את הסטטוס והחליטה לקחת את הטיפול בעניין תחת חסותה.

שבועיים לאחר שהעלה את הסטטוס הראשון בנושא, קיבל ניצן שיחת טלפון משריג, שסיפרה לו כי משרד התחבורה החליט להרים את הכפפה וכי בקרוב יתפרסם מכרז להקמת הפרגולות, שהחלו להיבנות בימים האחרונים למען רווחתם של הנכים.



"יש לי דמעות של אושר בעיניים", כתב באותו יום ניצן בדף הפייסבוק שלו. "מגיע שאפו ענק לש