נעמי ומשה קירמאייר, ניצולי שואה מהרצליה, אמנם חיים בדירה משלהם אך לא מצליחים לסגור את החודש. מרבית הכנסותיהם הזעומות מופנות לרכישת תרופות. משקפי ראייה הפכו למותרות ועל בילוי פשוט בבית קפה, או אפילו מתנות קטנות לנכדים, אין בכלל מה לדבר. בשעה שבמשרד האוצר עסוקים בוויכוחים תקציביים מול הקרן לרווחת ניצולי השואה ומקפיאים את כספי הסיוע המועברים לניצולים, עסוקים בני הזוג קירמאייר במלחמת הישרדות יומיומית.

עוד ב-mynet:
ניצולת השואה: "כבר לא אזכה לראות את הכסף בחיי"
אם לחמישה: "בכל יום אני דואגת מה נאכל מחר"
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

"כבר שנים ארוכות שלא יצאנו לפעילות תרבות כלשהי שעולה כסף", מספרת נעמי (74) בכאב. "אנשים חושבים שאם אנחנו מקבלים סיוע כספי לרכישת תרופות, אז זה כל מה שאנחנו צריכים. אבל משמעות המילה לחיות זה לא רק רווחה בסיסית, זה גם רווחה נפשית".

בני הזוג קירמאייר מתגוררים בדירה צנועה בת 2 חדרים בלבד, בבניין מגורים בהרצליה. בשעת הצהריים, בעוד ניחוחות של תבשילים עשירים בכל טוב עולים מדירות השכנים, על הכיריים של בני הזוג מתבשל לו רק סיר קטן ובו מעט פתיתים. "אין לנו כסף למותרות", מסבירה נעמי. “אין לנו שפע. אנחנו עושים שימוש רק במצרכי קיום בסיסיים".

אין כסף לטיפולים
נעמי ומשה (78) הכירו בארץ, לאחר שעלו לישראל בתום המלחמה. שניהם היו רק ילדים קטנים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והם נשלחו בהמשך לגטאות ולמחנות הריכוז. שניהם הוכרו כנכים, עם אחוזי נכות שונים, ומקבלים מדי חודש את כספי הרנטה - קיצבה חודשית מגרמניה.

לפני כשנתיים עבר משה אירוע מוחי שהותיר אותו משותק ומאז מקדישה את עצמה נעמי לטיפול בו. זאת, בנוסף למחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. מהקרן לרווחת ניצולי השואה הם מקבלים סיוע של תשע שעות סיעודיות בשבוע וברכישת תרופות, אך כל אלו כמו טיפה בים ההוצאות הכבדות, מרביתן הוצאות בגין ציוד רפואי ותרופות שונות.

"ההוצאות רק גדלות מדי חודש", אומרת נעמי בכאב. "אנו נותרים בלי כלום בסוף החודש. לאחרונה שברתי את הרגל ונזקקנו לעזרה סיעודית בסוף השבוע. מאחר שאין לנו מימון לכך, נאלצנו לשלם סכום שבועי של 250 שקלים עבור הסיוע, במשך חודש ימים. ההוצאה הזו, שנראית אולי זעומה, הכניסה אותנו למינוס בחשבון הבנק, כי אין לנו כסף.

"אני צריכה לעבור טיפול רפואי בגב, אבל אני לא מקבלת אותו כי אין לי כסף לטיפולים ואני לא יכולה לשלם. כשלנכד שלי יש יום הולדת, אני יכולה לתת לו במתנה רק 50 שקלים. זה המקסימום. כל כך הייתי רוצה לתת לו יותר".



הכאב הגדול ביותר של בני הזוג הוא התחושה הנוראה, שעליהם להתדפק היום על דלתות ולהביע תחנונים רק כדי שיוכלו להמשיך להתקיים בכבוד. "נקבעו לי תחילה 37 אחוזי נכות והופניתי לוועדות רפואיות כדי להעלות את אחוזי הנכות", מספרת נעמי.

"ישבתי מול חמישה רופאים ובמקום לשאול אותי על מצבי הרפואי, הם התעניינו בתחביבים שלי. כשסיפרתי שאני אוהבת ליצור פסיפסים, אמר לי אחד הרופאים למכור אותם וכך אוכל לקבל כסף. לא הבנתי את האטימות. רק לאחר שהתפחתה אצלי מחלת האסתמה הגדילו לי את אחוזי הנכות".

האוצר אשם
מספרם של ניצולי השואה שעדיין חיים הולך ומתמעט מדי שנה ומצבם הכלכלי רק הולך ומחמיר. בהפגנה שהתקיימה השבוע מול משרד האוצר בירושלים, דרשו נציגי הניצולים כי יועברו להם הכספים שהוקפאו עקב טענות של האוצר נגד התנהלות הקרן לרווחת ניצולי השואה. מנכ"ל הקרן, רוני קפלינסקי, שהשבוע פורסם כי שכרו השנתי עומד על סכום 458 אלף שקלים, טוען מנגד כי התנהלות הקרן תקינה ויוצא בהאשמות, כמובן, נגד משרד האוצר.

"בשנה האחרונה נתנה הקרן סיוע ל-60 אלף ניצולי שואה, אם ברווחה ואם בסיוע בבדידות", טוען קפלינסקי, תושב אלפי מנשה בן 54. "התקציב שלנו הוא 440 מיליון שקל בשנה ומרבית הכסף, 370 מיליון שקלים, מועבר לטובת תגבור שעות הסיוע לניצולי שואה. ניצול שואה, הנזקק לסיוע כספי, יכול לקבל סיוע בצורת החזרים כספיים עד סכום של 4,000 שקלים וזאת, בנוסף לשעות סיעוד לאחר אשפוז ושעות סיעוד לחסרי יכולת תפקוד.

"המדינה טוענת שאין כסף ועל זה הוויכוח המתמיד עם משרד האוצר. הטענה כאילו אנו מנהלים את כספי הקרן בצורה שגויה או ששכרי גבוה מאוד, אינה נכונה וביקורת של משרד האוצר אך הוכיחה עד כה שאנו מנהלים את הכספים נכון".

ובכל זאת השכר שלך עצום.
"פורסם שהשכר שלי עומד על 458 אלף בשנה, אבל זה עלות השכר השנתית והיא כוללת הוצאות רבות שאותן איני מקבל. הרי גם אם נקצץ בכל תקורות הקרן, שנאמדות בסכום של חמישה מיליון שקלים עבור שכר, לא נגיע אפילו לעשירית מהסכום החסר לניצולי השואה".

קפלינסקי טוען שעד שנת 2006 לא הועברו כלל כספים לניצולים ובעקבות ההפגנות