העיתונאי מרטין פלטשר ראה כבר כמעט הכל. יומן המסע של שירותו ככתב חוץ כולל זוועות בשלל צבעי הקשת מרוב היבשות בתבל. נקודות ציון בולטות: קוסובו, רואנדה, איראן, סומליה, אפגניסטאן, וכן, גם בישראל, נמל הבית בו הוא עוגן כבר קרוב ל-30 שנה.

עוד ב-mynet:
שמחה לעוף מקורס טיס: "זה לא שווה את זה"
הלובים ביקשו עזרה ישראלית בהפלת קדאפי
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

בימים אלו עובר פלטשר לבית חדש בהרצליה. הפסטורליות של הים הסמוך והשקט מסביב יכולה לגרום לזר לחשוב שהגיע בטעות לארץ נורמלית, אבל פלטשר הוא לא אדם זר, והוא מודע היטב לנורמליות המינימלית, שלא לומר היחסית של מדינתו הנוכחית.

מאז מלחמת יום הכיפורים הוא מסתובב עם מצלמה ורשמקול בין שדות הקרב המדממים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במסגרת עבודתו כשליח רשתות בריטיות ואמריקאיות למזרח התיכון, ואחרי קילומטראז' מלחמתי שכזה הוא מפוכח מאוד לגבי הסיכוי, או חוסר הסיכוי, שיום אחד עוד יהיה כאן שלום אמיתי.

מצד שני, הפסימיות הטבעית כלפי העתיד גורמת לו להתרכז בכאן ועכשיו, וזה לא דבר גרוע כל כך בהתחשב בהווה של פלטשר. הוא חי לצד אשתו הישראלית הגר ושלושת ילדיהם שכבר החלו בקריירות עצמאיות, מתקדם לקראת סיום ספרו הרביעי, ובכל הנוגע לעבודה, מוגדר הסטאטוס שלו כ"עובד לשעת הצורך", מה שאומר שהוא ממשיך לקבל משכורת כמעט מבלי לעבוד עד הודעה חדשה, או ליתר דיוק, עד הודעה חדשה על הפצצה של ישראל באיראן.

הפחד הגלובלי מפעולה נועזת (או פזיזה) של נתניהו הביא את רשת "אן.בי.סי" להמשיך לממן את שהותו כאן, רק כדי שיוכל לסקר מקרוב את האנדרלמוסיה שתפרוץ אם וכאשר ייצאו מטוסינו לעבר הכורים בבושהאר. "אני לא חושב שזה יקרה", מרגיע פלטשר בחיוך. "כפי שזה נראה כרגע, אף אחד, לא הישראלים ולא האמריקאים, לא הולך לעשות שום דבר, אבל בעולם עוקבים אחרי מה שקורה עם הנושא האיראני ולי אישית ממש אין תלונות מהמצב הנוכחי".

לפני כשנתיים יצא לאור ספרו השני של פלטשר, "המסע לחיפוש נשמתה של אומה", שבו הוא מתעד את מסעו הרגלי מלבנון לעזה. "הדבר שהכי הפתיע אותי בדרך הזו היו הערבים-ישראלים שפגשתי", הוא מספר. "גיליתי שגם המלומדים, המצליחים מביניהם, שהשתלבו בחברה הישראלית, חזרו שם על משפט אחד: 'יום אחד משהו יקרה' כשהכוונה שלהם היא בעצם: 'יום אחד ישראל תיעלם'. שם הבנתי שלא יעזור שום דבר, שלעלם הם לא יכירו באמת בקיומה של מדינה יהודית".

אז בעצם אתה מסכים עם ממשלת נתניהו, שלישראל אין באמת פרטנר אמיתי.
"אני חושב שזה נכון שלישראל אין פרטנר, אבל זה נכון גם לגבי הפלסטינאים. עם מי הם ינהלו משא ומתן? עם ליברמן? בסופו של דבר שני הצדדים נמצאים במצב דומה. שניהם רוצים יציבות ושקט, אבל אף אחד לא רוצה להקריב שום דבר או לעשות משהו בשביל שלום. אף אחד לא בוטח בשני, ובשלב הזה מצב הביניים הנוכחי מתאים לכולם, גם אם הוא לא מבשר על תקווה גדולה מדי בעתיד".



מנקודת מבטך, מה השינוי הכי מרכזי שעבר כל צד במשך 30 השנים שאתה כאן?
"אני חושב שבצד הישראלי גדלה ההשפעה של היהדות האורתודוכסית, הדתית, הקיצונית. שום דבר לדעתי לא היה משמעותי יותר מצמיחת הכוח של הזרם הזה, ואני חושב שזו בשורה לא טובה מבחינת ישראל. התחזקות הקיצוניים היא משהו שקיים גם בצד הפלסטינאי. כיום, חמאס הוא המנהיג האמיתי. אבו מאזן נשמע מתון, אבל הוא לא מייצג את הרחוב ואפילו את רמאללה הוא מאבד".

האיום האיראני לא ממש מטריד אותך?
"אני לא חושב שישראל תתקוף את איראן. בכל מקרה, אם היא קשובה לאינטרסים של עצמה, היא לא תתקוף. אני לא מאמין שנשיא אמריקאי כלשהו יצטרף להרפתקה כזו, וישראל צריכה להיות מטורפת ממש כדי לעשות את זה לבד. הדבר היחיד שתקיפה כזו תשיג יהיה הענקת לגיטימציה לאיראנים להמשיך בפיתוח הגרעין".

חוץ מאיראן, מה להערכתך הסכנה הגדולה ביותר שישראל מתמודדת איתה?
"הסכנה הכי גדולה של ישראל היא עצמה, והשינויים הפנימיים שעוברים עליה. בעיקר, כאמור, ההתחזקות החרדית והכישלון לקדם תהליך מדיני. אני חושש שהתהליך הזה עלול להוביל בסופו של דבר לאיבוד התמיכה האמריקאית, וזה איום ממשי. בטווח הרחוק ישראל הופכת למדינה שיהיה קשה מאוד לתמוך בה. הישראלים צריכים לדעת דבר אחד מאוד חשוב: אתם שורדים רק בגלל התמיכה האמריקאית. בלי גב של מעצמת על, לישראל לא יהיה סיכוי אמיתי לשרוד".

יש תחושה שהעולם הולך ומאבד את הסבלנות ביחס אלינו.
"העולם איבד את סבלנותו מזמן. ביבי הצליח למקד את תשומת הלב בנושא האיראני וצריך לזקוף זאת לזכותו, אבל הוא עשה את זה על חשבון קידום פתרון לנושא הפלסטינאי ובעולם לא מקבלים את זה. באירופה ובארצות הברית אנשים לא מצליחים להבין למה המשטרים המערביים תומכים בישראל ברמה כזו.

"כו