סוגיית הפליטים מאפריקה ששטפה את הכותרות בשבועות האחרונים דחקה הצידה את עניי עירנו, אותם ישראלים שחיים ברחובות בדוחק, ככה סתם, בלי שעברו איזה גבול, חסרי סיפור הירואי של צעדה במדבר. החיים פשוט בגדו בהם, המזל לא שיחק להם והאור חדל מלהאיר להם.

רוב ההומלסים מתרכזים בגינות הציבוריות, במקלטים ובמרתפים של תל אביב, רחוק מרחובותיה האריסטוקרטיים של הרצליה פיתוח, בהם אגב גם לא תמצאו סודנים. יצאנו בליל שני השבוע לבדוק כיצד מגיבים תושבי הרצליה פיתוח להומלס שצמח לפתע בגינה הציבורית.

עוד ב-mynet:
כך נראה מסע חיפוש דירה עבור אתיופי
עדות מחרידה: מכות רצח בבית הספר
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

הבדידות הפתאומית
בתשע ועשרה בערב המהפך החיצוני הושלם. חולצת הפסים הייתה מגואלת בבוץ, כך גם פניי, בעוד הנעליים המרופטות שאספתי מקצה הארון יצאו לתצוגה אחרונה. ביד אחת אחזתי שקית פלסטיק שלתוכה נדחסו כמה חולצות ישנות וביד השנייה פחית בירה זולה שתרטיב את הגרון. ההומלס נולד.

התמקמתי בצד השמאלי של כיכר דה שליט, ליד תחנת האוטובוס, פרשתי על המדרכה קרטון דק שמצאתי מאחורי אחת החנויות ושכבתי עליו עם הפנים לכיוון חוף הים. המטרה הייתה לבחור מקום אסטרטגי, כזה שבו אוכל לבקש מהיורדים והעולים לאוטובוס כסף, כמו גם מהבאים מהחוף או הנכנסים לפיצוצייה הסמוכה. הבעיה היחידה שתהיה לי, כך חשבתי, היא ההומלס הנוסף והאמיתי שתפס גם הוא פינה מאה מטרים לפניי ויתמודד עימי על כל שקל.

למרבה הפלא והצער, ההומלס ההוא כלל לא היווה בעיה. הייתה זו דווקא חוסר האכפתיות של העוברים והשבים שמנעה ממני לקבץ נדבות בעודי שוכב על הקרטון. אנשים חלפו על פניי בצעדים מהירים, מבלי שזרקו אליי מבט, חלקם אף בחרו להסתכל לצד השני כדי לא להיתקל בעיניי שהתחננו לעזרה. לאט לאט גיליתי איך הסביבה משפיעה על הפנימיות שלי, איך ארבעים דקות של שכיבה בצד הכביש כשאיש כמעט לא מביט לכיווני ובטח שלא טורח לבדוק את מד הדופק שלי או האם הוא בכלל קיים, הופכות את הווייתי לבועה בתוך הרחוב. כך, עולם ההומלסים הכה בי בפתאומיות כואבת.

ניכר היה שההומלס "המתחרה" נמצא באזור כבר זמן רב. בזמן ששכבנו שנינו בכיכר ניגשו אליו לפחות חמישה אנשים, חייכו ונתנו לו כמה שקלים. מכל החמישה שגילו רוחב לב כלפי ההומלס, שעישן בצרורות, הסכים רק אחד לזרוק גם לי משהו. לפי הבגדים היה זה מדריך חדר כושר שהניח בידיי את שלושת השקלים הראשונים שעשיתי באותו הלילה, תוך שהוא ממלמל: "מצטער, זה מה שיש לי".



שקל שקל תרדוף
עד מהרה הבנתי ששכיבה במקום אינה הדרך להוציא כסף מאנשים בהרצליה פיתוח והפכתי מהומלס פאסיבי להומלס אקטיבי. בשעה עשר ורבע בערב עזבתי מאחוריי את פיסת הקרטון והתחלתי לפסוע אל עבר רחוב גלי התכלת הממוקם ממש על חוף ימה של העיר. מדובר באחד הרחובות של העשירים ביותר בישראל וקיוויתי שרביצה על אחד הספסלים שם תביא לי עשרה שקלים לישועה.

אך עם הגיעי לרחוב אכזבה קיבלה את פניי, בעוונותיי שכחתי שהאלפיון העליון מבצר עצמו בארמונות קטנים עם שערים גדולים שלא מאפשרים לאף אחד מבחוץ לחדור אליהם ללא הזמנה מראש. במשך עשרים דקות תמימות הסתובבתי ברחוב ההוא וברחובות הסמוכים אליו מבלי שאיש יציץ מהחלון.

בלית ברירה שבתי חזרה לכיכר, למקום שבו התחלתי את הערב. כבר מרחוק הבחנתי בחתיכת הקרטון ששימשה לי מזרון, קרועה לגזרים שפוזרו בצד הכביש. מעשה ידיו של ההומלס השני או סתם תוצאה של פעולת ריפוי בעיסוק של מישהו שחיכה לאוטובוס?



אומרים שבסוף סדום, תמיד תמצא לפחות צדיק אחד. בסדום הפרטית שלי באותו לילה מצאתי שלושה. הראשון היה בחור צעיר בשם עמית שהביט עליי ממושכות בזמן שניגשתי למספר בני נוער שישבו בשולחנות הפיצרייה בכיכר. לאחר מספר סירובים של אנשים שטענו שיש עליהם רק כרטיס אשראי, אותו עמית חייך אליי כשפניתי אליו והציע לקנות לי בקבוק שתייה. לאחר שלגמתי מהמים הקרים הוא גם שם בידי הימנית ארבעה שקלים שמצא בארנק. "שיהיה לך משהו לארוחת הבוקר", אמר, ושוב חייך.

לאחר ההצלחה החלקית באזור הפיצרייה ניסיתי את מזלי מעבר לכביש. רבים כלל לא רצו להתקרב אליי, אך הצדיק השני נמצא וענה לשם אבי אלגברי, הבעלים של מסעדת "חומוס ירושלמי", שקרא לי אליו לאחר שראה שאני עובר באזור מספר פעמים. "יש לך קצת כסף?", שאלתי אותו עוד לפני שהצליח להשחיל מילה. "לא, ממש לא", הוא ענה והציע במקום מנת חומוס קטנה. הוא הכין לי לדרך מנה שכללה חמש פיתות, 400 גרם חומוס ובורקסים ממולאים בשר.

אני מגיע לאזור הפאבים של חוף הניין ביץ', שם יוצאים להם עשרות בני נוער ממקומות הבילוי. כאן, מסתבר, מתחבאת הקופה הגדולה. לא היה אחד שניגשתי
אליו וסירב לתת לי סכום כלשהו. אפילו הזוג שהתנ