מי היה מאמין שבישראל של 2012 תצטרך ניצולת שואה להילחם ולהיאבק עבור זכויותיה שנגזלות ממנה כבר שנים רבות. זה בדיוק מה שעובר על לילי פוקלר-אדליסט, תושבת הרצליה בת 92, ניצולת שואה ומי שהייתה פרטיזנית אמיצה, כבר למעלה מ-50 שנה. כל השנים האלה התחננה אדליסט שיכירו בה כמי שבשואה הצטרפה לפרטיזנים ורק לאחרונה הואילה בטובה המדינה להיענות לבקשתה, כשבריאותה כבר רופפת. אלא שכאן, למרבה האבסורד, לא מסתיים המאבק. עד היום היא עדיין מבקשת לקבל את הכספים שמגיעים לה ושלא קיבלה מעולם.

עוד ב-mynet:
אשת ניצול השואה גילתה שדודה היה קצין נאצי
סידור התפילות ששרד את ליל הבדולח
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

"אני כועסת ועצובה. הגעתי למדינת ישראל אחרי שעברתי כל כך הרבה תלאות וייסורים. כל מה שביקשתי לקבל זה את מה שמגיע לי. אני כבר מתחילה להתייאש וחושבת להרים ידיים. אני לא מאמינה שאזכה לקבל את הכסף הזה", היא אומרת השבוע בכאב שגורם לתהות כיצד קרה שהפקרנו את האנשים היקרים הללו שיש מי שיאמרו שבזכותם אנחנו נמצאים כאן היום, ואיך יכול להיות שכשקראנו לצדק חברתי בקיץ האחרון לא התכוונו קודם כל אל הדור הזה שהולך ונעלם, חלקו בלי טיפה של כבוד.

אדליסט מתגוררת עם בתה, חני, בשנות החמישים לחייה, בדירת 2 חדרים קטנטנה בהרצליה. היא ישנה במעין מבואה קטנה בין החדר היחיד בדירה לבין הסלון. מטבח הדירה בנוי ממש בתוך הסלון ולמרות שהדירה עמוסה בפריטים צבעוניים, רהיטים וזיכרונות, היא לא ראויה להכיל את השתיים. אל הדירה הזו עברו אדליסט ובתה לאחר שלא יכלו להרשות לעצמן להמשיך ולהתגורר בביתן הקודם, שהיה גדול יותר ומרווח.



"עליתי לישראל בשנת 1959 מפולין", היא מספרת. "50 שנה לא הכירו בי כלל כניצולת שואה למרות שחייתי, יחד עם אמי ואחותי, בגטו ורשה. רק לפני כשלוש שנים הכירו בי כפרטיזנית, אבל זה היה כבר מאוחר מדי כדי לקבל את הפיצויים שמגיעים לי, כי המדינה כבר לא נותנת אותם".

המאבק של אדליסט מתרכז בארבעה מישורים, הראשון מאבקה לקבל רטרואקטיבית ממשרד האוצר קיצבה על הכרה בה כניצולת שואה. השני, הכרה מארגון הג'וינט העולמי שגייס אותה במהלך השואה, השלישי פיצוי מארגון הפרטיזנים והרביעי - מאבק לקבל את הכספים שיועדו לה כניצולת שואה ונגנבו על ידי עורך הדין ישראל פרי בפרשת ההונאה הגדולה של כספי הניצולים בשנת 2007.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה עברה אדליסט עם משפחתה להתגורר בגטו ורשה. היא הייתה אז צעירה, בת 20, במהלך לימודי רפואה, לימודים אותם לא השלימה עקב נסיבות חייה הטראגיות. בגטו עבדה אדליסט כאחות וכך יצר איתה קשר ארגון הג'וינט, ביקש ממנה להבריח תינוקות מהגטו ולהציל את חייהם.

"הביאו לי תינוקות קטנים כל כך, בני חודשים ספורים ואני הייתי אחראית להבריח אותם מהמקום", מספרת אדליסט. "כדי שלא יבכו הייתי מזריקה להם ואליום והם היו נרדמים. הייתי מחביאה אותם בתוך תיק, או בין הבגדים שלי. שם הקוד שנתנו לי היה 'לילי הצבעונית', כי אני אוהבת צבעים ותמיד לבשתי בגדים צבעוניים. כך הצלחתי להבריח ולהציל מהגטו 17 תינוקות".

עם עלייתם לארץ הגיעו בני המשפחה להרצליה, התיישבו בה והחלו לעבוד לפרנסתם. השניים החלו גם לפעול למען קבלת זכויותיהם והכרתם כניצולי שואה. כבר למן ההתחלה נתקלו בקשיים ביורוקרטיים רבים."כשפנינו לממשלת גרמניה כדי לקבל את הרנטה שמגיעה לה", סיפרה הבת חני, "אמרו לנו שהם העבירו את כל הכסף לישראל ושאנחנו צריכים לפנות למוסדות שפועלים כאן.

"כשפנינו למנהל ארגון הפרטיזנים דאז בתל אביב, הוא אמר לאמא שתמצא לו את העדים שמוכיחים את הסיפור שלה ושתביא מהם עדויות כתובות. היא הביאה לו שמות ותאריכים, אבל הוא לא היה מעוניין לחפש או לבדוק את זה ואפילו לא לרשום את הסיפור שלה, וכך זה מתנהל מאז. רק בזכות המאבק הגדול שהיה בארץ לפני כשלוש שנים וההפגנות הגדולות של ניצולי שואה הכירו באמא כניצולת שואה וכפרטיזנית ואף תיעדו את סיפורה ב'יד ושם'".



אדליסט הייתה גם אחת מבין ניצולות השואה שיוצגו על ידי עו"ד ישראל פרי, שהורשע לפני כארבע שנים בגניבת עשרות מיליוני שקלים מניצולי שואה אותם ייצג לקבלת פנסיה קבועה מגרמניה. בעקבות הגניבה אדליסט איבדה את הרנטה שהגיעה לה. רק לאחרונה, בעקבות הכרתה כניצולת שואה, החלה לקבל קיצבה חודשית בסך 1,000 שקלים בלבד. לדבריה, מדובר בטיפה בים.

היום נזקקת אדליסט למכשירי שמיעה, למכשיר חמצן, לטיפולי שיניים יקרים, לכיסא גלגלים חדש ולציוד רפואי נוסף, לא מבינה למה בגילה המופלג ובמצבה הרפואי היא עדיין צריכה להילחם. "אני סובלת מקטראקט (יָרוֹד, בעברית) בעיניים וזקוקה למשקפיים חדשים", היא אומרת. "אני זקוקה למכשירי שמיעה חדשים כי אני לא שומעת טוב בשתי האוזניים. אני