בעוד מאהלי המחאה בערים שונות ברחבי הארץ נלחמים לאספקת תשתיות ושירותים בסיסיים שיעזרו להם, המאהל של ההרצליינים הוא אולי המאהל המושקע והמדוגם ביותר באזור השרון.

בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

העירייה הציבה במתחם יד לבנים תאי שירותים כימיים וברזי מים וחשמל לטובת המוחים. למקום נרתמו גם ספות, מקררים ואפילו קולר למים קרים. בערבים, כשנפגשות המשפחות, חלקן הכירו מראש וחלקן הכירו לראשונה, מתארגנים החבר'ה ומבשלים לכולם ארוחה.

מגוון מסעדות וחברות קייטרינג אפילו החלו לתרום ארוחות לרווחת המוחים, ואווירה מאחדת נוצרה במקום עם קריאות מחאה שהמציאו המשתתפים ושיחות אל תוך הלילה המתרחשות בסלון המאולתר. כל אלו, מסבירים הנוכחים במקום, נועדו להבטיח את הישארותם עד שיימצא פיתרון מקומי שיאפשר להם לרכוש דירה בעיר היחידה אותה הם מכירים.

הם כולם בשנות ה-30 לחייהם, תושבי העיר הרצליה מיום היוולדם, שאינם מכירים מגורים בעיר אחרת. הם נשואים ויש להם ילדים. הם עובדים קשה, חלקם עצמאים וחלקם שכירים והמשכורות שלהם עוברות את סף המינימום ומשאירות אותו הרחק מאחור. במילים אחרות, הם הדוגמה הטובה ביותר למעמד הביניים בישראל ואת האוהלים שהקימו במתחם יד לבנים ברחוב בן גוריון שבמרכז העיר, הם מבטיחים שלא לעזוב עד שיימצא פתרון לבעיותיהם.

"אנחנו כולנו אנשים עובדים", מסביר גיא סנין (31). "בבוקר האוהלים ריקים, כי אנחנו הולכים לעבודה ובערב, בכל ערב מאז יום חמישי שעבר, אנחנו חוזרים כדי לישון כאן ולדבר על הבעיות עד שמישהו יקשיב. אף אחד כאן לא נתפס על מחאות אחרות, אנחנו כאן כדי להציג את הבעיות שלנו. אנחנו לא מבקשים דירה מתנה, רוצים לשלם עליה אבל חסר לנו רק את ההון הראשוני כדי להתחיל וזה התפקיד של העירייה, לדאוג שנוכל לרכוש דירה במחיר סביר בלי להביא חצי ממנו מראש".

כשהם מציגים עצמם כאנשים עובדים, מתכוונים אנשי 14 משפחות הגרעין המובילות את המחאה, לכך שהם משתכרים קרוב ל-20,000 שקלים בחודש. אבל במציאות החיים של היום, במיוחד בעיר כמו הרצליה זה רחוק מלהספיק. "גן לילד קטן עולה קרוב ל-3,000 שקל בחודש, שכר הדירה לדירת 4 חדרים במקרה הטוב עומד על 5,000 שקלים ובמקרה הרע הרבה יותר", מסביר סנין.

"הארנונה היא כ-1,100 שקלים והחשמל עוד 1,200. הקניות הבסיסיות של המזון והחיתולים מגיעות ל- 4,000 שקלים. זה לפני שהתחלתי לדבר על החוגים
שהילדים צריכים, על ביגוד ועל נעליים. אנחנו רוצים דיור בר השגה. יש לנו בתים לחזור אליהם כי אנחנו משלמים שכירות ומשלמים אותה בזמן, אבל אנחנו רוצים בכסף הזה לקנות בית משלנו".

"אין חודש שבו אנחנו מצליחים לסיים בלי מינוס בבנק", מסביר ג', משתתף נוסף במחאת האוהלים המקומית. "אני ואשתי שנינו עובדים. אנחנו עובדים קשה ומרוויחים ביושר. אבל זה לא מספיק, החיים נסבים סביב העבודה מהבוקר עד הלילה ועל חופשות או בילויים, אפשר רק לחלום. אנשים כאן לא נוסעים לא לאילת ובטח שלא לחו"ל. רק שורדים ומנסים לעמוד על הרגלים".

הצעירים ההרצליינים מבהירים, כי אין בכוונתם לזוז מהמאהל גם כשתתחיל שנת הלימודים. "מבחינתנו העירייה היא הפתרון, היא עירייה יציבה כלכלית שיש לה רזרבות שאותן היא צריכה להשקיע בנושא הזה. אנחנו לא נזוז מכאן עד שיהיה פיתרון. גם כשתתחיל שנת הלימודים, הילדים ילכו בבוקר לבית הספר ולגנים ואנחנו לעבודה ובערב ניפגש כאן כולם שוב, בכל ערב.

"מבחינתנו הפתרון יכול להיות שהעירייה תיתן את המגרש ואנחנו בתור התחלה נציב עליו קרוואנים ונתגורר בהם. כמו שעשו עם העולים החדשים בזמנו, שנתנו להם ועזרו להם, גם לנו, שתרמנו למדינה בשירות הצבאי ותורמים בתשלום המסים, מגיע לקבל את העזרה הזו", מסכם סנין.